ר"ן על קידושין יט.

לא עבד בה מאמר וכו' הכל יודעים. שאפילו חליצתה חליצה [גמורה] קדושין תופסין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה לו אלא מדברי סופרים:

כאן שנה. ביבמות בפרק החולץ (דף מא.) שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת [הרי זו חולצת ולא מתיבמת המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת] הרי זו פטורה דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ר"ש בן לקיש כאן שנה לנו רבי. כלומר ממשנה זו אנו למדים אחות גרושה הויא לה ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים וכ"ת אכתי תבעי מיאון שמא יאמרו שאין קדושין תופסין לאביו בה איכא למימר ליכא למיחש להכי דלא שכיח דמקדש לה אב דמבזז בזיז מינה. ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אמה ואחיה כתב בעל הלכות ז"ל דהדא מילתא אישתאילא קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדה אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה וי"א דאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במדינת הים [ור"ת ז"ל השיב דא"כ קטנה שמת אביה במדינת הים] תאסר לעולם שמא קדשה אביה שם אלא ודאי לשמא קדש לא חיישינן כי היכי דמסקינן בפרק כל הגט (דף כח:) דלשמא מת לא חיישינן ואע"ג דהתם אמרינן דשמא ימות תנאי היא [וקי"ל כר' יוסי דאמר חיישינן] והכא איכא למיחש שמא יקדשנה שהרי בידו לקדשה אפ"ה כיון שלעולם אינה אסורה לישב תחת בעלה אלא משום חששא דשמא קדש [ולא] משום שמא יקדש ליכא למיחש להכי ולא דמי למאי דאמרי' התם (בגיטין דף כח.) בהאומר הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו שאסורה לאכול מיד שמא ימות דהתם כיון שאם מת נמצאת זרה למפרע איכא למיחש להכי אבל הכא כיון דליכא איסורא למפרע כלל גם לשמא יקדש לא חיישינן דאי לא תימא הכי בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ומש"ה אמרינן נמי בפ"ק דגיטין (דף יב:) דעבד כהן שברח מרשות רבו אוכל בתרומה ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל והאוסרין מחלקין ואומרין דגבי בת כהן ועבד ליכא למיח.. שמא מכרו רבו או קדשה לישראל שכיון שהוא יודע שאוכלין בתרומה בחזקת שהן ברשותו לא מקלקל להו אבל הכא איכא למיחש לפי שאין לו לחוש שקדשוה אמה ואחיה שלא מדעתו ואע"ג דאי מת ודאי לא חיישינן התם לאו בידו מכאן ולהבא ודמי לההיא דאמרינן בגיטין דשמא מת לא חיישינן אבל הכא בידו הוא וראוי להחמיר:

הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי. אילני צפצפה שהוא מין ערבה ועושין מהן מחצלאות והן נתונות ע"ג זיזין הבולטין ברשות הרבים לישב תחתיהן מפני החמה:

ברתך לברי. בתך לבני:

אפי' למאן דאמר. בבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב:

שמא נתרצה הבן. בקדושין שקדש לו האב שלא מדעתו:

לא אמרינן. דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ברא דאיק ונסיב ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא ברשותו ואפילו בדשדיך קאמר דלא חיישינן דמ"ד שמא נתרצה האב בדשדיך הוא דקאמר והיינו דאמרינן ודלמא שליח שוייה. דכיון דשדיך את לן למיחש לכל מאי דאפשר:

ודלמא ארצויי ארצי. הבן קמי האב וגלה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו:

מר. רבינא:

בפי' שמעתי דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו כך כתב רש"י ז"ל:

והוא אמר לקריבאי. מעשה שהיה שהאיש היה אומר לתת בתו הקטנה לקרובו ואשתו אומרת שתנשא לקרוביה:

כפתיה. הכריחתו והודה לה לתתה לקרוביה ועשו סעודה לחבת חתון וזמנו את קרוביהם:

באגרא. בעליה וקדשה בסתר ועדין לא קבל האב קדושין מקרוב של אשתו:

לא יעשו עולה. ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה:

רבא אמר. טעמא אחרינא ודאי לא נתרצה האב דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה:

דלא טרח. לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן שמא נתרצה:

אוכלת בתרומה. אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה ואמור רבנן (כתובות דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל וקדושיה לדעת האב הוו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה: