ר"ן על כתובות סה:

גמ' ישיבת כרכים קשה. שהכל מתיישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש בהם גנות ופרדסים סמוכין לבתים ואוירן יפה:

שנאמר ויברכו (את) העם לכל האנשים המתנדבים משמע שהיתה ישיבתה קשה להם מדקאמר המתנדבים ולפיכך ברכום:

אבל בן יהודה כו' שעל מנת כן נשאה. ומסיים בה בתוספתא אי אמר אני פלוני מיהודה נשאתי אשה מגליל כופין אותה לצאת. כלומר אע"פ שעומד עכשיו בגליל:

ובגליל אין כופין אותה לצאת. כלומר אע"פ שהוא מיהודה ויכול להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודה אם היה מושבו ביהודה בעיר לא כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול להוציאך מכרך של גליל לעיר שביהודה כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל לעיר שבגליל דליתא אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית. ובכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא שלא בכתובה ומשמע דאפי' תוספת אין לה דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכלמקום שהדין נותן שתלך אחריו:

מתני' הכל מעלין. את כל ב"ב אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים:

אחד האנשים וא' הנשים. אף האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם ואם לאו יוציא ויתן כתובה כדקתני בברייתא בגמ' בהדיא:

נשא אשה בא"י כו'. מעות קפוטקיא גדולות ושקולות יותר משל ארץ ישראל. גמ' לאיתויי עבדים. אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחך כך פרש"י ז"ל וכתב עליו הראב"ד אע"פ שהדין אמת אין לשון עבדים סתם בתלמוד עבד עברי אלא עבד כנעני והכי פירושא לאיתויי עבדים כנענים שכופה את רבו להעלותו עמו לפי שהוא חייב במצות כנשים והם מצווים ג"כ ביישוב הארץ ולא נהירא דהא אין הכל מוציאין אמרינן דאתי לאיתויי עבד כנעני שברח מחו"ל לארץ שאין מוציאין אותו כדדרשי' בפ' השולח (דף מה.) מלא תסגיר עבד אל אדוניו ואם איתא דהכל מעלין מרבה עבד כנעני אין הכל מוציאין ל"ל השתא הוא כופה את רבו להעלותו צ"ל שאין מוציאין אותו אלא ודאי רישא בעבד עברי וסיפא בעבד כנעני כדפרש"י ז"ל:

הוא אומר לעלות. מחו"ל לארץ וכן משאר גבולין לירושלים:

לצאת. מירושלים לגבולים או מארץ לחו"ל:

ואם לאו תצא בלא כתובה. וה"ה לתוספת וי"א דאפי' נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה משמע דאית לה דלא גרעא מזינתה דאמרי' [דף קא:] דלא הפסידה בלאותיה קיימים:

מקולי כתובה שאנו כאן. כאן הקלו בכתובה וזו אחת מקולי כתובה:

קסבר כתובה דאוריי' הלכך בתר שיעבודא אזלינן כדין כל שטרי חוב ואי תימא לרשב"ג דאמר כתובה דאוריי' היכי מודה ברישא דנשא אשה בא"י נותן לה מעות א"י והא איהו מהיכא גמר מדכתיב כמוהר הבתולות דמכאן סמכו חכמים כתובת אשה מן התורה כדקתני בפ"ק דמכילתין [דף י.] וכסף דאונס ומפתה מאתים של צורי היא ואי הכי רישא נמי הוה ליה לאפלוגי דאינו נותן לה ממעות א"י אלא מאתים של צורי וכי תימא היינו טעמא משום דהוי כאילו התנה עמה בפירוש שלא יתן לה אלא ממעות א"י אכתי לא סגיא דהא אית ליה לרשב"ג דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאי' לעיל בפ' הכותב [דף פג.] י"ל דמאי דרשב"ג יליף מכמוהר הבתולות היינו לומר שיש מוהר לאשה מן התורה ואיזה מוהר שיסכימו בו בין שניהם משתעבד לה מה"ת ולפיכך חל שעבודו במקום הנשואין אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא כסך שיסכימו בו וחכמים השוו מדותיהם למאתים והכי תניא בתוספתא [פרק בתרא] רשב"ג אומר כתובת אשה ובע"ח במקום הנישואין אלמא דלא מאתים דצורי קאמר מדקתני סתמא במקום הנישואין:

ולענין הלכה קי"ל כרבנן דכתובת אשה מדבריהם וכמ"ש הרי"ף בסמוך דסוגיין דכולי תלמודא הכי דאמרינן הכי בדוכתא טובא מקולי כתובה שאנו כאן ואמרי' נמי (ביבמות דף פט.) מ"ט תקנו רבנן כתובה ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דא"ר יוחנן (ב"ק דף סט. וב"ב דף קעד וש"נ) כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לא סמכינן אההוא כללא דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאיתא בדוכתי טובא וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' גט פשוט [סי' תתקנז] דהדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרי' הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא הלכך הני דכתבי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא טעותא הוא דמדאורייתא לא חזו לה מידי אלא מדרבנן הלכך אינה גובה כלום מכח הכתובה אלא מתקנת חכמים גובה ר' של מדינה במקום שאין כותבין והיכא שכתב לה ר' של מטבע סתם גובה כמטבע היוצא ממקום הכתובה ובלבד שלא יפחות מקיצתן של חכמים דהיינו ר' של מדינה ועכשיו שנהגו לכתוב בכתובות דינרין גדולים של כסף צרוף שמונה זוזים לכל דינר ודינר וכתב הרמב"ן ז"ל שהדינרין הגדולים הם דינרי צורי שיש בכל דינר ודינר שמונה דינרי מדינה כדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף יא:) דקרו אינשי לפלגא דזוזי איסתרא כלומר פלגא דזוזי דצורי הוא סלע מדינה ונמצא מטבע מדינה שמינית שבצורי שהרי יש בכל סלע צורי ד' זוזים ומצא הרב ז"ל ששמונה גרעינין של חרוב עושין אוריינ"ץ לפי משקל הארץ הזאת ואמרו הגאונים ז"ל שהפרוטה משקל חצי שעורה ובגרעיני של חרוב הנקרא גרה יש בו משקל ארבעה שעורות ונמצא דלפום מה דקי"ל דקצ"ב פרוטות בדינר כלומר בדינר של צורי שיש בדינרי צורי ג' אוריינ"ץ ונמצא במאתים של מדינה שהם כ"ה דינרי צורי ע"ה אריינ"ץ שהם ד' חוקיות וחצי אוקיא וג' אריינ"ץ של כסף צרוף לפי משקל הארץ הזאת:

כתוב בו סתם. כלומר שכתוב סלעים דינרין או פונדיון ולא כתב באיזה מקום:

הוציאו בבבל מגביהו ממעות בבל. משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפרוע במטבע של מקום גובייאנה אם לפחות אם להוסיף אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ז מהלכות מלוה ולוה שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לך מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא דמסתמא אמרי' דבמקום גוביינא היה דר מתחלה ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טוען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיו דרים בשעת הלואה במקום אחר נוטל כמקום הלואה ואין כל זה במשמע וכתב ז"ל שם מכאן אתה למד ששטר שאין בו שם מקום שנכתב בו כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זה אי אתה יכול להזימה:

כתוב כסף סתם. מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם דינרין או איסרין:

מה שירצה לוה מגביהו. כל מטבע שהוא של כסף ואפילו איסרין:

אמר רב משרשיא ארישא. דבכתובה אינו חייב לפרוע אלא במטבע שהיא יותר קל אם של מקום הכתובה או של מקום הגוביינא כדתנן במתניתין:

הדרן עלך שני דייני גזירות וסליקא לה מסכת כתובות