ר"ן על כתובות ה:

האשה שנתאלמנה או נתגרשה. ותובעת כתובתה:

והוא אומר. אנתגרשה קאי ואלמנה היורשין אומרין לה אלמנה נשאך אבינו ואין ליך אלא מנה ושטר כתובה אבודה:

אם יש עדים. על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה:

בהינומא. ומפרש בגמרא דהיינו קריתא דמנמנמא ביה כלתא כלומר צעיף על ראשה משורבב על עיניה ופעמים שמתנמנמת בתוכה מתוך שעיניה מכוסין ולכך נקראת הינומא על שם תנומה:

וראשה פרוע. שערה על כתפה כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

אף חילוק קליות. רגילין היו לחלק קליות לתינוקות בנישואי הבתולות כשהשבלים לחים מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקין הן לעולם:

גמ' טעמא דאיכח עדים הא ליכא עדים בעל מהימן. דאע"ג דבפלוגתא דהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך קי"ל כר"ג דאיהי מהימנא התם היינו טעמא משום דאיהי ברי ואיהו שמא אבל הכי ברי וברי הוא וכי תימא ואי איכא עדים נמי להימניה לבעל מגו דאי בעי אמר פרעתי י"ל דלא מצי אמר הכי דהא קי"ל בהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדאיתא לקמן בפרק הכותב ולדברי הריא"ף ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן דלא אמר כלום היינו דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כתובה נאמן לומר פרעתי על כרחין הכא מיירי כגון שהבעל הודה קודם מיתתו שלא פרע ומיהו בגרושה אם תובעתו לאלתר אחר גירושין לא צריכי להכי שאילו אמר פרעתיך אינו נאמן שאין אדם עשוי לפרוע קודם גירושין והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמנו שאינו נאמן:

כיצד מרקדין לפני הכלה. מה אומר לפניה:

כמות שהיא. לפי יפיה ולפי חשיבותה מקלסין אותה:

חסודה. חוט של חסד משוך עליה:

מכאן אמרו. מדברי בית הלל שאמרו ישבחנה:

תהא דעתו מעורבת עם הבריות. לעשות לאיש ואיש כרצונו:

כדי לחבבה על בעלה. כשרואה שהכל מסתכלין בה נכנס יפיה בלבו:

מעבירין. כשהכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי המת יוצאין ובזו ובזו יש אוכלסין הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת לדרך אחרת:

אפילו למ"ד. פלוגתא היא בפ' קמא דקדושין (דף לב:):

שום תשים עליך מלך. ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה:

כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול ולפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה:

פרשת דרכים הואי. ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותה הדרך:

שפורי. מכריזין עליו שיבאו לכבודו:

דחייצו גברא מאבולא לסיכרא. משער העיר עד הקבר:

נטילתה. של תורה הימנו:

כנתינתה. בסיני דהיינו כשמת ותלמודו בטל:

למאן דקרי. מקרא:

ותני. משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים:

אבל למאן דמתני. לאחרים לית ליה שיעורא. ולמאן דלא קרי ולא תני כתבו הגאונים ז"ל דבעשרה סגיא ואיתתא נמי בעשרה סגי לה. [ואית דמפרשי כיון שאינה מצווה לקרות אין לזלזולי בה כיון שלא נצטווית ומשגחת על לימוד בעלה ובניה ראויה לכבוד כמאן דקרי ותני]:

ודאמדרי' דמבטלין ת"ת להוצאת המת דוקא להוצאתו אבל לשאר צרכיו לא ואף על גב דאמרינן במסכת משקין (דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה אפ"ה כיון שאינו מוטל עליו לקוברו לא מבטלין ת"ת לשאר צרכיו ואי תימא דהכא משמע דלכולהו מתים מבטלין ת"ת ואילו בפ"ק דמגילה (דף ג:) אמרינן פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת דמשמע דלשאר מתים תורה עדיף לאו קושיא היא דהתם לאו דוקא נקט מת מצוה [דה"ה שאר מתים אלא דבההיא שמעתא איירי במת מצוה נקט מת מצוה] ומיהו שפיר יליף מיניה דכיון דאפילו לשאר מתים מבטלין כ"ש למת מצוה ויש מי שאומר דהאי מבטלין דהכא רשות הוא כלומר דאי בעי מבטל [ואינה חובה לבטל [אלא] גבי מת מצוה] והתם ה"ק דכיון דשאר מתים כת"ת פשיטא לי דמת מצוה עדיף והיינו דאמרינן הכא אמרו עליו על ר' יהודה ברבי אלעאי דאלמא רבנן אחריני לא מבטלי ולאו ראיה היא דמעשה שראו לרבי יהודה ברבי אלעאי הביאו לראיה שמבטלין: