ר"ן על כתובות נט:

גמ' אבל תוספת יש להן. דמתנה בעלמא יהב לה בחיבת ביאה:

נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה וכו'. אין הדבר תלוי בלשון לומר שבכל מקום ששנו לשון זה יהא להן תוספת אלא ה"ק נשים שמתחלת נשואיהן לא היו ראויות לכתובה אם מפני איסורן או מפני טעות נשואיהן כאותן השנויות במשנה אין להם כתובה אבל תוספת יש להן:

ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה. כלומר שמפני מעשיהם הפסידו כתובתן כגון עוברת על דת שבפרק המדיר (דף עב.) וחברותיה דהיינו נמצאו עליה נדרים או מומין אין להן כתובה ולא תוספת הילכך הנך דתנן התם בפרק הזורק (דף פ.) תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אע"ג דתנן התם לשון אין להן כתובה ה"ה דאין להן תוספת ומשמע דהוא הדין לנדוניא שאינן בעין דדוקא בבלאותיה הקיימין אמרינן בסמוך שאפילו זינתה לא הפסידתן אבל נכסי צאן ברזל שאינן קיימין אף העוברת על דת מפסדת אותן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות אישות ובגמרא גרסינן נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון הממאנת וחברותיה וכתב הרי"ף ז"ל כגון הממאנת והשניה והאילונית לומר דאפילו האילונית אע"פ שלא הכיר בה והיה מקח טעות אפילו הכי אית לה תוספת שכיון שהוסיף לה מדעתו ולא חשש לשמא תמצא אילונית רצה ליזוק בנכסיו ולישנא דחברותיה הכי משמע דאפילו אאילונית קאי אבל הראב"ד ז"ל כתב דאשניה דוקא קאי דמשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה אי נמי איידי דבעי למיתני באידך. וחברותיה נקט הכא וחברותיה ולאו דוקא דאילונית שלא הכיר בה כיון שהוא מקח טעות אפי' תוספת אין לה אלא אשניה דוקא ולפי זה י"ל דבשניה נמי דוקא בשהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי"ף ז"ל דגרסינן התם נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון היתומה והשניה והאילונית לא שאנו אלא כתובה מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינר נוטלת וכי תימא אמאי והא אמרינן בסיפא דעוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וחברותיה היינו נמצאו עליה נדרים או מומין אלמא כל שמקחו מקח טעות אפילו תוספת אין להן ומאי שנא אילונית כשלא הכיר בה יש לומר לא דמי דהתם כיון שהיתה יודעת במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה אבל באילונית לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואע"פ שיש איסור בדבר משא"כ במומין ובנדרים שאין אדם ניפייס בהן ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להן תוספת:

והיוצאת משום שם רע. שזינתה:

בלאותיה כו' בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב. כך כתב הרי"ף אבל רש"י ז"ל כתב דמאי דאמרינן נוטלת מה שבפניה בנכסי מלוג קאמר:

רב תני קטנה היוצאה בגט אין לה כתובה. דקסבר אין נשואי קטנה אלא כמפותה בעלמא:

לא פסלה מן האחין. שמותרת לקרוביו כאנוסה וכמפותה דתנן (יבמות דף צז.) נושא אדם אנוסת אביו כו':

ולא פסלה מן הכהונה. משום גרושה שאין אלו גרושין אלא עקירת נשואין הראשונים שאמרה אי אפשי בקדושי אמי:

ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. לאחר מיאונה דעקרתינהו לנשואין ואינן בכלל שאר תקנות שגזרו חכמים לכל הנשואות שצריכות להמתין שלשה חדשים אחר יציאתן מבעליהן:

יוצאה בגט צריכה להמתין. ואע"ג דליכא לספוקי קטנה במעוברת לא חלקו חכמים [בתקנתן בנשואות]:

לא שאנו אלא נכסי מלוג. שהכניסה לו ולא שמאום בכתובתה והקרן לאשה והפירות לבעל אבל בלאות דנכסי צאן ברזל הנשומין בכתובתה ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא מקבל עליו באחריות כשתצא ממנו אית לה:

וקנסו רבנן [כו'] לדידיה בדידה שמשלם לה נכסי צאן ברזל. דמדינא לא היה ראוי לשלם שע"מ כן קבלה שלא יפרע אלא א"כ יגרש אותה מדעתו וכיון שקנסוהו לשלם [לה] נכסי צ"ב היה ראוי לקונסו ג"כ שיפרע לה כתובה אלא שמפני שקנסו אותה בדידיה דהיינו כתובה שחייבוהו בה חכמים אמרו שאין לה כתובה:

לישנא אחרינא כו'. פשוט הוא:

וגרסי' בגמ' [דף קא.] אמר רב שימי בר אשי ש"מ מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי [ולא] מכסי בה ואזיל עד דבלי והא אמר רב נחמן פירא הוי דרב נחמן פליגא. והכי פירושה ש"מ מדרב כהנא דאמר שניה אין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו רבנן לדידה בדידה הא אשה כשרה גובה אותן ממנו אע"ג דליתנהו אלמא ס"ל דעיילא ליה גלימא בנכסי מלוג שלא שמו עליה בנדונייתה קרנא הוי וקיים לאשה וימכר וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ולא אמרי' לבישתה הן הן פירותיה ונכסי בה וניזיל ודרב נחמן דאמר בפרק האשה [דף עט:] דפירא הוי פליגא ומעתה כיון דקי"ל כרב נחמן וכבר פסקה הרי"ף ז"ל בפרק האשה שנפלו לה נכסים משמע דולא בלאות דתנן במתני' בלאות דנכסי צאן ברזל קאמר [ואידחיא הא דרב כהנא מקמי דרב נחמן] דאילו בלאות דנכסי מלוג אפי' שאר נשים אין להם ועוד דבכלל ולא פירותיהן הן וכ"ת מ"ש בלאות דנכסי צאן ברזל דלית להן מתוספת דאמרי' לעיל דיש להן איכא למימר דבלאות היינו טעמא לפי שהוא קבלם עליו על דעת שלא יחזירם לעולם אלא א"כ יוציאנה מדעתו אבל תוספת דמתנה הוא בעין יפה יהב לה כיון שלא פירש אפי' תמצא שניה ואילונית כך היה נראה מפשטן של דברים אבל הרי"ף ז"ל פסקה לזו אע"פ שפסקה לדרב נחמן וכן הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות והא דרב נחמן בפכ"ב וקשה לדבריהם דא"כ הרי דין (שניהם) [שניה] שוה לדין שאר הנשים אלא שכבר תירץ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בפ' יש מותרות ואמר שאם לא מפני הקנס היתה הסברא שאחרי שאין לה כתובה שאינו ראוי שיגיעו לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין לו עסק בנכסי מלוג אבל ע"ד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים ולפי זה צריך לומר דהא דאמרי' דהא דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימריה דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימריה דרב שימי בר אשי דאמר ש"מ מדרב כהנא וכו' דס"ל דרב כהנא לא השוה שניה לשאר הנשים ולפי זה על כרחיך קרנא הוי וכמו שכתבתי למעלה ולסבריה דרב שימי בר אשי דרב נחמן פליגא אדרב כהנא אבל אנן סבירא לן דרב כהנא ודרב נחמן לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שניה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה וזה אע"פ שנראה דוחק נ"ל שהוא מוכרח מן הגמ' משום דאמרי' אמימריה דרב כהנא הוי בה רב פפא אהייא אילימא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה ואי דלא איתנהו אידי ואידי לית לה ופירש רש"י ז"ל אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה שאין לנו לקונסה ואי דליתנהו קיימין אידי ואידי בין נכסי מלוג ובין נכסי דצאן ברזל לית לה שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה וכשאוציאנה אחזיר מה שקבלתי עלי בכתובה ובנכסי מלוג נמי אע"פ שלא ברשות הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירם עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה עכ"ל והוא ודאי תימה גדול אי ס"ל דקרנא הוי ושלא ברשות הוציאם היאך הוא יכול לומר שלא יחזירם ולפיכך נ"ל דמה דאמרי' דאי דלא איתנהו אידי ואידי לית לה סמכינן אדרב נחמן דאמר פירא הוי ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא סבירא ליה לבעל הגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי ועולה יפה על דרך הרי"ף ז"ל והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל: