ר"ן על כתובות נא.

דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה. כלומר אי בעי ראובן לאשתעויי דינא בהדיה לא מצי אמר לה אידך לאו בעל דברים דידי את ומיהו אי לא בעי לא אזיל דאין כח לשמעון לכופו בכך דיכול למימר ליה אחוי טרפך ואשלם לך וכ"ת מאי נפקא מינה אי ראובן משתעי דינא בהדיה או שמעון י"ל דנפקא מינה אי ידע ראובן למטען טפי וכבר נאמרו בתירוץ קושיא זו דברים אחרים שאין להן עיקר:

עסיקין. עוררין:

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. אם לא נתן המעות והאי חזקה לאו חזקת קנין הוא כגון נעל וגדר ופרץ כל שהוא דא"כ דאכתי לא קנאה פשיטא דיכול לחזור בו ועוד דאי בחזקת קנין עסקינן מאי קא מיבעיא לן בסמוך משהחזיק בה מאימת והא מתני' היא (ב"ב דף מב.) נעל וגדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה ומאי קא מהדר ליה מכי דייש אמצרי אלא ודאי חזקה זו לאו חזקת קנין הוא אלא חזקה כאדם המחזיק בשלו ואע"פ שקנאה מתחלה בקנין או בחזקה קאמר שאם יצאו עליה עסיקין קודם שהחזיק בה חזקה זו יכול לחזור בו דכמקח טעות דמי אבל משהחזיק בה כאדם המחזיק בשלו גלי אדעתא דניחא ליה בה כדאיתא והיינו דאמרי' משהחזיק בה מאימת כלומר אי זו חזקה הויא גילוי הדעת לכך ומהדרינן מכי דייש אמצרי כלומר שעירב המצר עם שדותיו ודאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מד:) דאפי' אם נמצאת שדה שאינה שלו שאינו חוזר עליו דמצי א"ל להכי זבני ליך שלא באחריות התם דוקא לאחר שהחזיק בה אבל הר"מ בנז"ל כתב דהתם נמי קודם שהחזיק בה ומיהו מיירי לאחר שטרפוה ממנו שאינו יכול להחזירה לו אבל הכא מיירי קודם שטרפוה ממנו שיכול להחזירה לו ומשום הכי קודם שהחזיק בה יכול לחזור בו:

מתני' של זו מנה ושל זו מאתים וכו'. ושלשתן נחתמו ביום אחד דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת בגבוי:

חולקות בשוה כ"א נוטלות ל"ג דינרין ושליש שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:

היו שם מאתים אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה אבל במנה שני אין שעבוד לשטרא:

של מנה נוטלת חמשים ובגמ' פריך ל"ג [ותילתא] הוא דאית לה ומפרקינן בכותבת בעלת מאתים לבעלת ק' דין ודברים אין לי עליך במנה כלומר כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הילכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו והשאר חולקין בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ונמצא כל אחת ואחת נוטלת שלשה שלשה של זהב דכל דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף כדאמרינן בהזהב (דף מה:) ושל מאתים כחה שוה במאתים לבעלת שלש מאות שהרי מאתים משועבדים לשטרה ונקטה תנא בכותבת לאשמועינן רבותא שבשביל כתיבה זו שכתבה בעלת מאתים מתמעט חלק של שלש מאות משום דמציא אמרה לה בעלת מאתים מדין ודברים סלקית נפשאי כדאי' בגמ' כלומר לא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא בשליחותי גבתה שתאמרי לי נטלה זו חלקך ואני סלקתי את עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגברה ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה ועכשיו אני באה לחלוק עמך במותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוין:

היו שם שלש מאות מנה ראשון משועבד לכולם והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות והשלישי לבעלת שלש מאות לבדה:

של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה מוקמינן לה בגמ' בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מאתים ובעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה כלומר ובעלת מאתים לא כתבה כלום הילכך מנה ראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה ומנה שני חולקות בעלת שלש מאות ובעלת מאתים ומנה שלישי כולו לבעלת ג' מאות ולפיכך נוטלת ששה של זהב שהוא מאה וחמשים זוז ונקטה תנא לסיפא לאשמועינן רבותא טפי מרישא דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה (ברישא) [בכותבת] בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה נ' שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא [סד"א] דמצי' אמרה בעלת ג' מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות וסמכתי שאבא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ"ל זה נראה לי ואילו היה שם ד' מאות הג' מאות חולקין על הדרך שכתבתי והמנה הד' חולקות בשוה שהרי במנה זה שעבוד כולן שוה:

וכן ג' שהטילו לכיס כ"א נוטל בשכר ובהפסד לפי מעות אבל לא כסדר הזה:

גרסי' עלה בגמ' [דף צג.] זו משנת ר' נתן רבי אומר אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו אלא חולקות בשוה. כלומר שאין דומה לג' שהטילו לכיס דהתם שבח מעות (שהטילו) [שהשביחו] מעותיהם קא שקלי הילכך כל אחד יטול לפי מעותיו אבל הכא טעמא משום שעבודא הוא וכל נכסיו אחראין לכתובה הילכך הג' מנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה ולפיכך חולקות בשוה וקיימא לן כרבי לפיכך אמרו בגמ' זו משנת רבי נתן ורבי פליג עליה לאשמועינן דלית הלכתא כרבי נתן זהו פירוש הרי"ף ז"ל ורש"י ז"ל בשמועה זו: