ר"ן על כתובות מח.

באומרת אמנה היתה ביני לבינו. השטר היה נכתב ונחתם כהוגן ובפני העדים קבל עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא מנה:

אחד מחייבו שבועה. על ממון שאילו היו שנים היה משלם עכשיו ישבע שהעד מכחישו:

נשבעין ולא משלמין. מי שתובעין אותו נשבע שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:

כל השטרות שעבוד קרקעות הם ואין נשבעין על הקרקעות כדאמרי' בשבועות (דף מב:) ובהזהב (דף נז:) ונראה לי דרמי בר חמא הוה סבירא ליה דולא ישלם דקרא לאו דוקא אלא מי שבא להעמיד הדבר בחזקתו הראשונה הוא נשבע וכאן האשה באה להעמיד חזקתה במה שהבעל חולק עמה ולומר שלא נפרעת אלא מקצת וס"ל נמי דנהי דאין נשבעין על הקרקעות על שעבודן נשבעין ורבא לא ניחא ליה בהכי והרשב"א ז"ל נדחק בכאן:

ואי פקח הוא כו' יהיב לה כתובה באפי סהדא קמא ובאפי סהדא בתרא שיכיר העד הראשון שב' פעמים פרע ויכול להעיד על פרעון הכתובה עם חבירו ועל פרעון הראשון:

יכולה למימר ב' כתובות הואי. (ב' שטרות הואי) ב' שטרות היו עליך בפרעון הראשון החזרתי לך א' ובשניה אחר והרי העד ראשון מעיד לסייעה ששמע שני הפורעונות לשם כתובה ולא לשם מלוה:

דמודע להו. לסהדא קמא ובתרא לפני פרעון השני דעו שכבר פרעתי לה כתובתה בפני אחד מכם והיא כופרת ואני רוצה לפרעה שנית לשם כתובה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונים ויש לי עליהם עד אחד ותתחייב שבועה דאורייתא וכיון דאודעינהו ולא מסייע לה האי עד קמא תו לא מציא למימר שתי כתובות הוו דמילתא דלא שכיחא הוא:

ואיכא למיבעי הכא כו' כולהו חד טכסיסא אית להו לאנקוטי חפצא. זה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב כאן אי פקח בעל מביאה לידי שבועה דאורייתא שהיא בשם או בכינוי ואוחזת ספר בידה כדאמר בשבועות וחמורה היא מאד והוא עצמו ז"ל סותר פירושו דאמרי' בהשולח (דף לה.) א"ל רב לרבי ירמיה מדפתי אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לב"ד. ופי' רש"י ז"ל שם דלה"ק ליה דלישבעה חוץ לבית דין משום דבב"ד חמירא לאנקוטי חפצא:

ואי לענין אפוכי שבועתא דבדרבנן מפכינן. כלומר דבכופר בכל שמיחייב שבועת היסת אם רצה הנתבע מהפכה על התובע אבל בדאורייתא היינו שבועות מודה במקצת אינו יכול להפכה על התובע אע"כ או ישבע או ישלם:

הא נמי אע"ג דבדרבנן היא לא מיתפכה. כלומר דלא מפכינן שבועה בדרבנן אלא בנתבע עליה דתובע אבל מתובע עליה דנתבע לא מן הטעם הכתוב בהלכות:

דקי"ל דבדרבנן אי לא משתבע לא נחתינן לנכסיה. דהכי אמרי' בפרק שבועת הדיינים (דף מא.) ואע"פ שיש לחלק ולומר דהתם דוקא בשבועת הנשבעין ולא משלמין דעלה קיימינן בההיא שמעתא אבל בנשבעין ונוטלין שתפסו ולא רצה לישבע מוציאין מידם כיון שתפסו שלא כדין אפ"ה כיון דבשמעתא דהתם סמכו לה אפלוגתא דר' יוסי ורבנן בגזל מציאת חרש שוטה וקטן דאע"ג דגזל מינייהו בידים כיון דמדרבנן הוא לא מפקינן מיניה כך יש לומר ג"כ באותן נשבעין ונוטלין שדינן ליטול בלא שבועה שאם תפסו ואינם רוצים לישבע לא נחתינן לנכסייהו אלא היו משמתי' להו כדעבדינא בגזל דרבנן ומיהו כ' הרמב"ן ז"ל דמסתבר דדוקא בדתפסה מיניה מעות אבל תפסה מיניה מטלטלי כיון דגופייהו לא מקנינן (לא) מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה ואחרים תירצו דנ"מ אם היתה אשה זו חשודה על השבועה דאי הוי מדאורייתא מהפכין אותה על הבעל ונשבע ולא משלם אבל אי הויא מדרבנן אין מהפכין אותה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא התם ונוטלת שלא בשבועה אלא שהרב ז"ל לא תירץ כן לפי שדעתו ז"ל דכי אמרינן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן היינו בנשבע ולא משלם אבל בנשבע ונוטל אע"פ שאין השבועה אלא מדבריהם נשבע הלה ונפטר שכך כתב בתשובה בפוגם שטרו והוא חשוד: