ר"ן על כתובות מג:

ומסתברא לן דהאי מלוגא דשטרי בתורת משכון הוא דתפסה ליה כו'. וא"ת א"כ להימניה משום מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ומהימנה לגבי גוף השטרות שגופן ממון כשאר מטלטלין לצור ע"פ צלוחיתו והשתא נמי להימניה בתפיסה דמשכון משום האי מגו י"ל דאי טענה הקנה לי גוף השטרות בלבד לא מהימנא שאין אדם עשוי למכור שטרי ראיה שלו לצור ע"פ צלוחיתו ואי אמרה מכרן לי בין לגופן בין לראיה שבהן ומסרן ולא כתב כיון שהמקח בטל לשעבוד שבהן אף הוא מתבטל לגבי גוף השטרות ולא עוד אלא אפילו אמרה מכרן לי בין לגופן בין לשעבודן ושטר הקנאה היה לי ואבד כיון דלא מהימנית לה לשעבודא שבהן אף לגוף השטרות אינה נאמנת. ואחרים פירשו דהא דמלוגא בדאיכא עדים וראה היא ודינא דתפיסה אתא לאשמועינן ואע"ג דתפסה להו מחיים כיון דלשם פקדון הוו בידה לאו תפיסה מיקרי וצריכה היא עדים [שתבעום] ממנה מחיים:

ההיא איתתא דאיתחייבת שבועה. שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת:

בת רב חסדא. אשתו של רבא:

אפכא רבא לשבועה אשכנגדה. התובע אותה ישבע ויטול כדתנן (שבועות דף מד:) ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד לשבועה:

זימנין. פעם אחרת:

כבת רב חסדא. שהאמנתה לחשוד את האשה בשבועה:

דקים לי בגוה. דלא משקרא:

קרענא ס"ד. וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן:

תיתי תשתבע לי במתא. דדינא הכי דמשתבע באתרא דבעי מלוה ודוקא מלוה משום דמעיקרא נמי מצי למכפייה למיזל לבית הועד דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (דף לא:) הילכך האי נמי נשבעת במקום שרוצה [המלוה] אבל בנשבעין ונוטלין לא מצי לוה למימר לישתבע במתא כיון דמעיקרא לא מצי למכפיה למיזל בהדיה אלא דן בעירו שלא יוציא מאתים על מנה ומיהו אי אית ליה [דרכא] לההוא דוכתא אזיל ואפילו למדי כדאיתא התם [דף כג.] הרמב"ן ז"ל:

כתבו לי זכותא. שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי:

ממולאי. בית עלי שהיו כרותי ימים ל"א מולאי גבנונים בעלי מומין שאינם חיים כשאר בני אדם לשון (ב"ב דף נד.) שקל מוליא ושדא בנצא:

אשרתא. לשון חוזק כמו [שם דף יד:] יישר כחך:

אשרתא דדייני. קיום השטר שכותבין הדיינים במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו:

דלחוו. שיעידו זה כתב ידי:

הכא נמי מחזי כשקרא. לכתוב נשבעה פלונית ולא נשבעה עדיין: