ר"ן על כתובות לו.

ונכפה כמומין שבסתר דמי לפי שהיא נזהרת ביום זמנה לצאת בין הבריות:

מתני' האיש שנולדו בו מומין. משנשאה ובגמ' אמרינן דרב יהודה תני נולדו וחייא בר רב תני היו מאן דאמר נולדו כ"ש היו דהא סברא וקיבלה ומאן דאמר היו אבל נולדו לא וקיימא לן כרב יהודה דאפילו נולדו אין כופין אותו להוציא וכ"ש בהיו דאפילו מספקא לן הלכתא כמאן מספקא אין כופין מכל שכן דבכולהו נסחי במתני' גרסינן נולדו:

והלכתא כרב נחמן. הלכך בין מומין גדולים בין מומים קטנים ואפי' נולדו אין כופין אותו להוציא:

מתני' בעל פוליפוס. מפרש בגמ':

והמקמץ והמצרף נחשת. מפרש בגמ':

ועל כולן כו'. מפני שאומנות מסריחות הן:

מפני שהיא ממיקתו. לשון המק בשרו:

ואיכא מ"ד דכי אמרי רבנן מקבלת היא על כרחה דוקא בשהתנה עמה אבל ראתה אותן יכולה הוא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואחרים אומרים דאם איתא דיכולה למימר הכי כי התנה עמה מאי הוי אלא ודאי כיון דכשהתנה לא יכלה למימר הכי כי ראתה נמי מקבלת על כרחה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהל' אישות ומיהו כשנולדו דברים הללו אחר שנשאה בכי האי גוונא ודאי היו כופין אותו להוציא והיינו רישא דמתני' דתנן ואלו שהיו כופין אותן להוציא כלומר דלכ"ע ואפי' לרבנן דמתני' דלעיל ואע"ג דפליגי במומין גדולים בהני מודו:

גמ' מקמץ. צואת כלבים לעיבוד עורות:

מעיקרו. ממקום מוצאו מן הארץ:

אכסוהו שערי. האכיליהו שעורים כבהמה כל דבר הנאכל שלא כדרכו קרו ליה כוסס ופסק הרי"ף ז"ל כשמואל וכ"פ ר"ח אבל בעל הלכות גדולות פסק כרב וכתב הרשב"א ז"ל דאפי' לדברי ר"ח ז"ל ורי"ף ז"ל אפשר לומר שאם אין ב"ד יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון דכופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי להא דרבאלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הא אם אין יכולין לכופו לזון כופין להוציא ע"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהל' אישות:

והאי לישנא דעד שכופין אותו. לכאורה משמע כפייה ממש. והכי איתא בירושלמי [גיטין פרק ט הלכה ט' ע"ש] דגרסינן התם בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא א"ל עדין את לזו מפני ריח הפה היו כופין מפני חיי נפש לא כ"ש אלמא דבכפייה ממש קאמר ולפיכך דקדקו מכאן דכל היכא דאמרי' יוציא ויתן כתובה היינו כפייה ממש דהא הכא לא אמר רב אלא יוציא ויתן כתובה ומשמע ליה לשמואל דכפייה ממש קאמר וליתא דהאי לישנא משמע הכי ומשמע הכי ושמואל הוה ידע דרב כפייה ממש קאמר משום דלדבר שיש בו חיי נפש כפייה בעי אבל בשאר דוכתי כל היכא דלא מוכח אין בלשון הזה לשון כפייה בגט אלא שהיו כופין אותו לתת כתובה ומבקשין ממנו שיתן גט כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

אין מעשין. כופין להוציא:

אין כופין. דלא כייפינן אפריה ורביה:

ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפי' נשא וכו'. כופין אותו להוציא וקיימא לן כוותיה משום דאמוראי אחריני שקלי וטרו אליביה בגמרא:

מוכה שחין אי אמרה דאירנא בהדיה בסהדי. כדי שלא ישמש עמה ותהא ממקתו שבקינן לה:

ושהה עמה י' שנים כו' לא שבקינן לה. מדרבנן דכל כמה דאיתא גביה לא נסיב אחריתי:

ודאמרינן אין מעשין אלא לפסולות ומפרשינן כגון אלמנה לכהן גדול מקשו עלה בירושלמי [שם ובפרק י"א דכתובות הלכה ז'] והא תנינא כל אלו שכופין ומפרקינן כגון קאמר שמואל כלומר לאו דוקא אלו אלא כל שביאתן באיסור כגון אלו ושניות בכלל ומקשו תו עלה והא תנינן המדיר יוציא ויתן כתובה כלומר כוליה פירקין דהמדיר דקתני יוציא וקא סלקא דעתך דכופין אותו קאמר ומפרקינן שמענו שמוציא שמענו שכופין כלומר התם לא תנינן אלא שמוציא והיינו שכופין ליתן כתובה ומבקשין על הגט אבל אין כופין על הגט ומהא שמעינן דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה לא משמע כפייה בגט אלא בכתובה אי לאו דמפרשא מילתא בהדיא וכדאמרינן לעיל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אבל מסתמא לא מפרשי' הכי וה"נ מוכח מדאמרי' ביבמות בפרק הבא על יבמתו (דף סד.) שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה ואם איתא דיוציא משמע כפייה על (גבי) הגט היכי אמר שמואל הכא אבל נשא אשה ושהה י' שנים עמה ולא ילדה אין כופין והא התם קתני יוציא ויתן כתובה אלא ודאי משמע הכי ומשמע הכי ומשום הכי פליגי רב ושמואל ורב תחליפא [ורב אסי אליבא דשמואל] הכא ההוא יוציא היכי משמע הלכך כל היכא דלא איתפרש בהדיא מסתמא לא משמע כפייה על הגט אלא על הכתובה הלכך המדיר את אשתו מליהנות לו [דף ע.] ומתשמיש המטה [דף סא:] דתנן בהו יוציא ויתן כתובה לא היו כופין אותו על הגט אלא על הכתובה ואי תימא והא תנן ביבמות בפ' ב"ש (דף קיא:) דהנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה היו כופין אותו (להוציא) אלמא אפילו על הגט נמי כופין יש לומר דשאני התם כיון דנדרה בחיי בעלה ולא נתכוונה לכך מתחלה רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה דכיון שקודם שהיתה זקוקה לו נדרה הרי היא כאילו לא נראית לו מעולם אי נמי איכא למימר דבחליצה הקלו: