ר"ן על כתובות לד.

איתמר קדשה על תנאי וכנסה וכו'. הא שמעתא צריכין לפרושה כו' וטעות שתי נשים כגון שקידש אשה אחת על תנאי כו' זהו פירוש הרי"ף ז"ל ולפי זה טעות שתי נשים לאו דוקא אלא טעות הנמצא באחת משתי נשים ויותר נראין דברי רב יוסף הלוי שפירש דטעות שתי נשים היינו כגון שקדש שתי נשים על תנאי וחזר וכנסן סתם ופליגי בבתרייתא דרב סבר דכיון דכנס שתי נשים סתם זו אחר זו ולא הזכיר תנאו ודאי אחולי אחליה לתנאיה ושמואל סבר דאפי' הכי על דעת תנאו הוא כונס ולהאי פירושא אתיא לישנא דטעות שתי נשים כפשטה:

ש"מ אחולי אחליה לתנאיה. כל זה הוא לשון הרי"ף ז"ל וממקומו הוא מוכרע דמטעם אחולי אחליה לתנאיה צריכין למייתי עלה דאי מטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אפי' לא קידש אלא אשה אחת צריכה הימנו גט אמר ליה אביי והא מתניתין דקתני כנסה סתם וכו' דכי טעות אשה אחת דמי. דלמאי דסלקא דעתך דסיפא ארישא קאי טעות אשה אחת היא והא מותבינן מינה לעיל לשמואל כמו שכתבתיה למעלה אלמא איכא דס"ל דטעות אשה אחת נמי צריכה גט ואף על גב דאנן הוא דאותביניה ולאו רב איירי בה קושיא הוא לרבה דהאי דברי הכל דקאמר סברא דידיה הוא ולאו מרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורם אלא דקסבר דליכא למ"ד בכה"ג דלאו דעתיה אתנאיה והא קחזינן דכל בני דבי מדרשא דאותבוה סלקא דעתייהו למימר הכי:

איכא מאן דקשיא ליה כו' וטעמא דמילתא כו'. דברי הרי"ף ז"ל בכאן לא נתחוורו לי דאע"ג דלא קתני בה בהדיא לא שייך למימר דכי טעות אשה אחת דמי ומדוחק קושיא זו שבש רש"י ז"ל הנסחאות וכתב על לשון זה שהוא מוזכר בהלכה זו ג"כ דבכלהו גרסינן והא הכא דטעות אשה אחת היא ולי נראה דרבה ואביי הכא בהא שקלי וטרו דרבה סבר דטעמא דרב דאמר צריכה הימנו גט היינו משום דכיון שעשה מעשה סתם משמע דאחולי אחליה לתנאי והכי נמי מוכח בגמ' דבפירכא דפרכינן אמאן דפליג עליה [באשה אחת] אמרינן אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה כלומר דחיישינן דילמא אחולי אחיל דלטעמיה דרבה נמי פשטא דמתני' משמע לרב דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ואין לומר טעם אחר בזה אלא משום דמספקא לן אי אחולי או לא וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא ואביי לא ניחא ליה בהכי ואזיל לטעמיה כדאמרינן לעיל בהדיא לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה דרב משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולאביי גיטא בעיא מן הודאי משום דבעל לשם קדושין ודאי או משום דודאי אחליה לתנאיה בשעת קדושין ואפ"ה לית לה כתובה משום דלגבי ממונא עדיין בתנאו הוא עומד וכנסה סתם דתנן במתני' דבעיא גיטא אליבא דאביי דוקא בבעל אבל בכנס לא ולרבה לא שנא ליה מידי בין בעל לכנס משום דס"ל דליכא למיסמך אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דאיכא למימר דעתיה אתנאיה והכי אמרינן בגמרא בהדיא גבי פירכא דפרכינן לרבה מקטנה שהשיאה אביה כו' ומשום הכי א"ל אביי והא מתני' נהי דאנא בבעל דוקא אוקימנא ליה [ואין זה טעות דכיון דבעל קנה ואינו מקפיד] לדידך דלא סמכת הכא אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כטעות אשה אחת דמי כלומר כאילו לא בעל אלא כנס שאין לך יפוי כח מחמת בעילה כלום ואפ"ה מותבינא תיובתא מינה בשלמא לדידי לא דמי לטעות אשה אחת כלומר קדש על תנאי וכנס סתם משום דסמכי אבעילה אלא לדידך קשיא:

והדר ביה רבה וקאמר מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דכי היכי דבשתי נשים כו'. האריך הרי"ף ז"ל בזה ועיקר פירושו דכשהכניסה רחוקה מהקידושין כי ה"ג מיקרי טעות אשה א' כעין שתי נשים וכשהיא קרובה הוה ליה טעות אשה אחת וכתב ז"ל ודייקי להאי פירושא מדקתני בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כנסה וקתני בטעות אשה אחת גרידתא ובעל דאלמא כנסה לאחר זמן משמע ובעל לאלתר משמע ובזה האריך ולא ירדתי לסוף דעתו אמאי משמע כנסה לאחר זמן ואמאי משמע בעל לאלתר והפי' הנכון בטעות אשה אחת כעין שתי נשים הוא מה שפירש בו הר"ז הלוי דהיינו כגון שקדש אשה אחת על תנאי וכנסה סתם ואח"כ בעל סתם והשתא איכא תרי סתמי ודמיא לטעות שתי נשים לפי' הרב בן מיגא"ש ז"ל דאיכא תרי סתמי שפירש שכנסן שתיהן סתם וכן נמי לפי' הרי"ף ז"ל שפירש שקדש שנייה סתם ואח"כ [כנס] את הראשונה סתם דכי היכי דהתם איכא תרי סתמי הכא נמי איכא תרי סתמי ובהא הוא דפליג רב דכיון דכנס סתם ואחר זמן בא עליה סתם ולא התנה ודאי אחולי אחליה לתנאיה ובעל לשם קדושין ושמואל סבר דאפ"ה אתנאיה סמך אבל באשה אחת גרידתא שקדשה על תנאי וכנסה סתם ובא עליה מיד דכניסתה ובעילתה כאחת דליכא אלא חד סתמא דכ"ע אינה צריכה גט דע"ד תנאו הוא בועל ולהאי פירושא אתיא שפיר האי דמותביה ממתניתין לשמואל דמתניתין כפשטה הכי משמע שכנס סתם ואח"כ בא עליה דאין דרך לבא עליה מיד בשעת כניסה הלכך ליכא למקשי השתא מאי דאקשינן לעיל והא מתני' דכטעות אשה אחת היא דשפיר אתיא כפשוטה בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לפום האי פירושא וכדכתיבנא ואותביה אביי לרבה בגמרא מדתניא קדשה בטעות וכן בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת בעלו קנו ר"ש בר"י אומר משום ר"ש בעלו לא קנו והא הכא דכטעות אשה אחת היא ופליגי מאי לאו טעות נדרים כו'. ועל הדרך שפירשתי למעלה הכי פירושו. קתני בעלו קנו בשלמא לדידי לא דמי לטעות אשה אחת דהיינו קדש על תנאי וכנסה סתם משום דכיון דבעל אינו עושה בעילת זנות ולא אמרינן דעתו אתנאה אלא לדידך דסבירא לך דעתיה אתנאה לא עדיף כלל בעל מכנס דאפי' בעל כטעות אשה אחת דמי ואפ"ה קתני דקנו ושתי קושיות אחרות דבגמרא על דרך זו מתפרשות:

ונמצא עכשיו דרבה לא ס"ל כאביי דאתי לה מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא מטעמא דאחולי אחיל אתי לה ובודאי רבה גופיה אית ליה כפשטא דמתני' דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ולית ליה [בה] בהני טעמא אחרינא אלא או גט מדבריהם או ספוקי מספקא ליה דאיהו לא מצי אמר כטעמיה דאביי המוזכר למעלה ומשמע דנקיטינן כרבה במקום אביי דתלמיד במקום הרב הוא ונהי דאותביה לא איפליג עליה בהדיא ועוד דבסמוך אמרינן המקדש על תנאי ובעל זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט דמשמע מחומרא בעלמא כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא ונתברר עכשיו דלמסקנא צריכה גט דאמר רב היינו מן הספק ולא מן הודאי ולפיכך יפה כתבן הרי"ף ז"ל בהלכות להנהו פירוקי דגט מדבריהם ותנא ספוקי מספקא ליה דרב נמי צריך לה אליבא דרבה דקי"ל כוותיה: