ר"ן על כתובות ל:

ושני ליה הא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי. אלמא נשאת בנערות ולא מיחתה אע"פ שאינה בוגרת ויתרה ואת אמרת נשאת אינה צריכה למחות :

הא דקא מתזנא מינייהו. כי אמרינן דבגרה או נשאת אינה צריכה למחות כדמתזנא מינייהו אחר הבגר או אחר הנשואין דכיון שהם מעלין לה מזונות מדעתם אע"פ שאין חייבים היא בושה מלמחות ואין שתיקתה ראיה שהיא מוחלת וכגון שידעה בשעת נשואין שהם יזונו אותה ואפ"ה בגרה ונשאת צריכה למחות אבל היכא דלא מתזנא מנייהו בין בגרה בין נשאת צריכה למחות:

שמעינן השתא וכו'. ואי בגרן ואינסבן וכו' צריכה למחויי. כתב הרא"ה ז"ל דאם מיחתה בבגרות צריכה למחות אף בנשואין ואם לא מיחתה הפסידה וכתב ג"כ דכי אמרי' דבגרה ונשאת צריכה למחות אפילו במתזנא מינייהו דדוקא בגרה ונשאת אבל נשאת ואח"כ בגרה לא דבגר בתר נשואין לאו כלום הוא ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק [עשרים] מהלכות אישות נשאת הבת ולא מיחתה אבדה פרנסתה ולא חלק בין מתזנא ללא מתזנא:

פרנסה. נדוניא:

תנאי כתובה. מזונות של בת:

אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו. דהא אשתעבד בתנאי כתובה:

אל יתפרנסו שומעין לו. שהפרנסה אינה חוב בתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא שלא צוה האב שלא לפרנס ואע"ג דאמרי' בסמוך דב"ח דאחי הוי היינו כל שלא צוה האב שלא לפרנס:

ואיכא נסחי דאית בהו איפכא והיא גירסת ר"ח ז"ל שגורס האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו. וקא יהיב טעמא למילתיה כיון דלא חל חיובא דידהו מחיים כדתנן [דף מט.] האב אינו חייב במזונות בתו יכול הוא להפקיע זכותן לגמרי אבל פרנסה שנתחייב בחייו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אין בידו להפקיע ועוד שכח פרנסה גדול מכח המזונות שהאחים יכולים להפקיע מזון הבנות במכירה ואין יכולין להפקיע פרנסתן כדאיתא בסמוך והאי פירושא לא מחוור כלל שאם בידו להפקיע מזונות הבנות מה הועילו חכמים בתקנתן ורבינו האי גאון ז"ל גורס כן ופירש דה"ק שהמתנה בשעת נשואין שלא יזונו מנכסיו שומעין לו דתנאי ממון הוא וקיים אבל בפרנסה אין תנאו קיים דמצוה הוא דרמיא עליה ואע"פ שגלה דעתו בשעת נישואין שאינו רוצה שיתפרנסו בנותיו מנכסיו אפשר דבשעת מיתה הדר ביה והדין דין אמת בין שתהא הגרסא כך או לא ותמהני מהרי"ף ז"ל שכתב להנהו נסחי דאית בהו איפכא לית הלכתא כרבי ואיזה פירוש שהוא מפרש בה לא ידעתי מהיכן דחאה:

תלא ליה רב לרבי ביני חיטי. פירש ר"ח ששאלות רבות שאל והאגרות תפורות זו בזו ובין האגרות כתב שאלה זו. מוציאין לפרנסה. לפי שהיא קצובה:

ואין מוציאין למזונות. כדתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין למזונות קצבה:

עד שמת הבן. ונפלה הירושה לפני הבנות:

ויתרה. עישור נכסים ולא אמרינן תטול עישור נכסים תחלה כמו שנטלה זו ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה ובת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה:

גדולה מזו. שאפילו שעבדו אחים את הנכסים יפה כח הפרנסה לטרוף לקוחות וזו שהנכסים בעין אמרת ויתרה:

דאיכא ריוח ביתא. שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק [עשרים] מהלכות אישות כר' יוחנן. ונסתפקו בתוספות היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא ריוח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעישור ומ"מ משמע דהיכא דשעבד הבן נוטלת עישור שאילו נדון אותה כיורשת לא תטול כלום ומדין עישור מוציאין לפרנסה ונמצא שאין בירושה ריוח אלא הפסד:

אבל בירושלמי פסק הלכה כרבי חנינא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל:

בת יורשת הויא. עישור נכסין שתקנו לה בתורת ירושה תקנו לה:

למיגבה בינונית ושלא בשבועה. אי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה דקי"ל (גיטין דף מח:) אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואין נפרעין מהן אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן היא אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומים:

דרבינא אגבייה לברתיה דרב אשי. כשבאה בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים:

בינונית שלא בשבועה. אלמא בעלת חוב דאחי היא:

ומבריה דרב חמא זיבורית. לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה:

אבל פרנסה דליתיה מתנאי כתובה כדקיימא קיימא. כבר כתבתי למעלה דדוקא בדלא אמדיניה אבל בדאמדיניה אפילו ממטלטלי ובדלא אמדיניה נמי משמע לי דשמין כל הנכסים אפילו המטלטלין ומה שגובה עישורין גובה ממקרקעי דודאי כי אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף נב:) באב גופיה ועד כמה עד עישור נכסי מעישור שבכל נכסיו קאמר דאיזה טעם יש שנאמר כדי עישור קרקעותיו והרי הוא פרוע במעות או במטלטלין אלא ודאי עישור שבכל הנכסים קאמרינן דאותו עישור הוא כחוב על היתומים אלא שאינו נגבה אלא מן הקרקע ולפיכך תמהני אהרמב"ם ז"ל שכ' בפרק הנזכר נותנין לה עישור הקרקעות:

הלכך מזוני נמי אפילו ממטלטלין. מיהו לא אלימא תקנתייהו לומר בנכסים מועטים שיהו הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים אלא אלו ואלו נזונין כמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות בריש פרק מי שמת: