ר"ן על כתובות כב:

בארבע מצרנהא. שייחד לה קרקע וכתב לה ד' מצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובה ומת נפרעת ממנו בלא שבועה דודאי לא מתפיס לה צררי אחריני:

בשבועה. דכיון דלא כתב לה ארבעת המצרים אין זו סמיכה לסמוך עליה והרי היא כמי שלא ייחד ואיכא למיחש לצררי:

אמר לעדים כתבו וחתמו. כגון מתנת קרקע:

לא צריך לאמלוכי ביה אם עדיין עומד בדבורו שיכתבו לו דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד כך כתב רש"י ז"ל [והלכתא צריך לאמלוכי ביה]. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דדוקא במתנה והיינו טעמא משום דכיון דבההוא שטרא הוא דמקני חיישינן דילמא הדר ביה אבל בשטר הלואה שטרא גלויי מילתא בעלמא הוא וכיון דאמר כתובו כותבין ונותנין [ואע"ג דלא קני מיניה] ואע"ג דבהאי שטרא גבי ממשעבדי הא שעבד נפשיה אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואף על פי שיאמר להם כך צריכין להמלך אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין שטר ביד המלוה ע"כ נראה שהוא מפרשה לזו אפי' בשטרי הודאות והלואות וכתב עליו הראב"ד אני קבלתי שלא נאמרה בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה ע"כ וכן נראה עיקר ולפיכך לא הזכירו דין זה פרק זה בורר [דף כט:] והוזכר כאן ואע"פ שכתוב ברוב הנסחאות הבו ליה ולא כתוב הבו לה היינו לפי שדין זה נוהג ג"כ בנותן מתנה לאחר והיינו נמי טעמא דקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה משום דכיון דמגוף הנקנה עצמו אינו יכול לחזור בו ואע"ג דמשטרא מצי הדר ביה וה"נ מוכח ממאי דאמרינן לא צריך לאמלוכי ביה דמשמע דאי בעי למהדר מצי הדר לא חיישינן להכי דכיון דמגוף דבר הנקנה לא מצי הדר מסתמא אף מן השטר לא חיישינן דילמא הדר ביה אבל לא קנו מיניה כיון דמצי למהדר אפי' מגוף הדבר הנקנה חיישינן דילמא הדר ביה מהכא משמע דלית לן סברא דירושלמי [שהביאו הר"ן בריש פרק זה במשנה] דתוספת יהא נקנה אפילו אחר נשואין באמירה בעלמא דאם איתא אמאי צריך לאמלוכי ביה וכתבו הרב אב"ד והראב"ד ז"ל דכי אמרינן צריך לאמלוכי ביה דוקא כגון שאמר להם בשעת אירוסין כתבו לה בשעת נשואין דכיון דגלה בדעתו שאינו רוצה שיכתבו מעתה חוששין שמא חזר בו בינתים אבל באומר לכתוב לה מעתה אין צריכין לימלך בו דאילו חזר בו הוא רץ אצלם דמידע ידע דכותבין ונותנין דחזקת שליח עושה שליחותו:

הלכה כר' אלעזר בן עזריה. דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומאתים ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותן אלא שהרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות אישות שאינה גובה אלא מבני חורין וכבר כתבתי זה למעלה [ריש פרק ד סי' רכו]:

ופירסה נדה. ופירש ממנה ומת:

הילכך אינה קונה. כיון שכתב כן הרי"ף ז"ל סתם משמע שאינו קונה לשום דבר לא ליורשה ולא ליטמא לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות אישות אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין עד כאן והדבר תימה דכיון דקיימא לן ביבמות [דף נז:] דיש חופה לפסולות [כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה] חופת נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה:

מתני' רבי יהודה אומר כו' והיא כותבת. אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת בלשון שובר:

גרסינן בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והויא ליה בעילתו בעילת זנות והא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא. והכי פי' דמדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות ש"מ דהכי אשמעינן דאע"פ שהיא גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפ"ה כיון דמעיקרא אתני קרי ליה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכה דעתה אכתובה אלמא קסבר תנאו בטל דבלאו הכי לאו רבותא הוא דניתני כל הפוחת ואמאי והא אית ליה לר' מאיר דבדרבנן תנאו קיים ומפרקינן דקא סבר ר"מ כתובה דאורייתא:

גמ' אחתיה דרמי בר פפא אירכס שטר כתובה:

זו דברי ר"מ. דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי ליה בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה וה"נ לר"מ הוא דאסור לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה ואפי' אית להן דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב"ד מיהו לא סמכה דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הילכך בעילת זנות היא: