ר"ן על כתובות כא:

שלא כתב לה. תוספת שמדעתו:

אלא על מנת לכנסה. ואמר בירושלמי [ריש הלכה א] שהמוסיף לאשתו אפי' לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה דומיא דמאי דאמר רב גידל [דף קב:] עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא ומפרקינן מעיקא ליה ומשבק לה וצריך עיון משום דלא אשכחן כולי האי בגמ' דילן אדרבה בגמרא משמע דלית לן האי סברא כמו שאכתוב לפנינו בס"ד:

גמ' רצה לכתוב לא קתני. אי תנא לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהא התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא:

מסייע ליה כו' תנאי כתובה. שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל:

ונ"מ למוכרת ולמוחלת. מוכרת כתובתה או מוחלת מכרה או מחלה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן דלא מיקרי אלא מנה מאתים כך כתב רש"י ז"ל ונ"ל שמה שכתב וכן מזונות לא בא לומר שיהא שמן כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה [דף נג.] מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא הרי מחלה הכל אלא ודאי כי קאמר וכן מזונות היינו לומר שהדינין שלהן ככתובה כגון שבח וקרקע וזיבורית נוהגים במזונות אבל לא שיהיו בכלל לשון שם כתובה:

מורדת. דתנן בפירקין [דף סג.] המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין:

ועוברת על דת. שאמרו עליה בפרק המדיר (דף עב.) תצא שלא בכתובה לא תימא כתובת מנה מאתים אבל תוספת מתנה בעלמא ולא הפסידה אלא הכל הפסידה:

לשבח. שאם הוסיף לה קרקע כו' פירוש אחרינא אין האשה גובה מן השבח לא כתובה ולא תוספת מה שאין כן בחוב דעלמא שגובה את השבח בשבח דממילא ושבחא דמחמת הוצאה נמי גבי ליה מלוקח שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו' כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא (דף טו.) אבל מן היורש לא וכמו שיתבאר שם בס"ד:

תובעת. לא שנא תובעת כתובתה בב"ד ולא שנא תוספת אין לה מזונות כך פרש"י [והרי"ף] ז"ל ואיכא למידק דהא אסיקנא בפרק אלמנה ניזונת (דף צז:) דמקצת כסף ככל כסף כלומר שאפילו נפרעה ממקצת כתובתה יש לה מזונות בשביל אותו מקצת כסף שנשאר בכתובתה דאמרי' התם [דף צח.] לגבי ההיא ארמלתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה דלית דחש לה להאי דר"ש דאמר דמקצת כסף ככל כסף לא אמרינן ואפשר דתובעת שאני שכל כך היא מעיזה פניה בבית דין דתובעת מקצת כאילו תבעה כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה והרמב"ן ז"ל כ' שדעת הרי"ף היה לומר שכשם שמפסדת מזונות בתביעת עיקר אף על פי שלא גבאתו כך מי שנפרעה כתובתה וניזונת מחמת תוספת אם תובעתו בב"ד הפסידה מזונותיה כאילו גבאתו שלא תאמר דוקא בעיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד הויא תביעה כגביה אבל תוספת כיון דמדעתה יהב לה אינו אלא חוב בעלמא ולא תהא תביעה כגביה ותזון עד שעת גוביאנא קמ"ל אבל אחרים פירשו בהפך לומר שאם תבעה עיקר כתובתה עדיין יש לה מזונות בשביל התוספת דלא תימא דתוספת כחוב בעלמא דמי קמ"ל דככתובה דמי ומשום מקצת כתובה יש לה מזונות ואין הלשון מתיישב לפירוש זה דלתובעת משמע שעיקר הדבר בשביל התביעה ומה שאמרו אינו בשביל התביעה אלא בשביל מה שלא תבעה והוה לן למימר לניזונית אבל הנכון דה"ק ולתובעת שאם תבעה כתובתה סתם הרי היא כאילו תבעה בפירוש עיקר ותוספת ושוב אין לה מזונות:

לשבועה. כתב רש"י ז"ל דכל מילי דשייכי לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב (דף פז.) דבעינן שבועה אף בתוספת נמי בעי שבועה ואף על גב דפוגמת בהאי כללא איתיה איצטריך למינקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהני להשביעה כפגימת כתובתה ע"כ ואף דברי הרי"ף ז"ל שכתב למעלה עולין כן [כלומר אינם סותרים פי' זה] לומר דכל שפגמה כתובתה הרי היא כאילו פגמה תוספת ולא אמרינן חיובין חלוקין נינהו:

ומיהו איכא למידק היכי אמרינן דתנאי כתובה ככתובה לשבועה והא אילו דמי לחוב דעלמא נמי הכי דיניה ולפיכך פי' בתוספות דלשבועה היינו לומר שאם נשבעה סתם שלא נפרעה מכתובתה אף התוספת במשמע והקשו מל זה דודאי כל מי שבא לגבות בשבועה צריך שיברר בשבועתו כדי שלא יהא מורה לעצמו וי"ל לכתחלה ה"נ ומיהו נפקא מינה למי שנשבעה סתם ומתה דאילו אמרינן דאין תוספת בכלל שבועתה הפסידתו לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בפרק כל הנשבעין (דף מח.) והשתא דאמרינן שהתוספת במשמע יורשים גובין אותו. עוד פירשו שאם פטרה משבועת כתובתה אמרינן דמן הכל פטרה ואפילו מן התוספת. א"נ שאין משביעין אותה על התוספת אלא חוץ לב"ד כדרך שעושין בעיקר כתובה וכדאיתא בפרק השולח (דף לה.) ולא אמרינן דלהוי תוספת כחוב דעלמא: