ר"ן על כתובות יז:

האומר בשעת מיתתו אם מתה אשתו כו' שומעין לו. דכיון שהוא מת בחייה והיא גובה כתובתה אינו חייב לקברה:

נכסי קמי יתמי רמו. ופשיטא דאין עליהם לקברה:

אל תקברוהו מנכסיו. אלא מן הצדקה:

מתני' לעולם היא ברשות האב. ואם בת ישראל מאורסת לכהן אינה אוכלת בתרומה וזכאי בכל זכות אב בבתו:

מסרו שלוחי האב. שהיה האב משלחה לו עלי די שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם:

גמ' ממשנה ראשונה בפרק אע"פ (דף מ.):

הגיע זמן. י"ב חדש לבתולה משתבעה הבעל להכין עצמה לנשואין ולאלמנה ל' יום:

ולא נשאו. כגון שעיכב החתן:

הלך האב כו'. אין מסירתו מסירה:

ונכנסה עמו. עם בעלה ללון כשאר לינה בעלמא ולא לשם נשואין:

שכתובתה. מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה:

ואמרינן בגמ' דהא דקתני נכנסה עמו ללון לא שפירשה ללון אני נכנסת והא דקתני נכנסה עמו לשם נשואין לא שפירשה לשם נשואין אני נכנסת אלא זו וזו שנכנסה סתם ותנא הוא דקאמר דהיכא דחצר שלה סתם כניסתה לא לנשואין הוא אלא ללון והיכא דחצר שלו סתם כניסתה לשם נשואין וכ"ת אם כן מרישא משמע דדוקא סתם חצר דידה ללון הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללון הא ל"ק דכיון דסתם חצר דידיה לנשואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר היא של שניהם אדרבה דעת שניהם מתישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנשואין:

בד"א לירושתה. להא מילתא לחודיה הוא דהוי נשואין:

אבל לתרומה וכו'. ומוכח בגמרא דדוקא לירושתה בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל אע"ג דקתני אבל לתרומה וכו' לאו למימר דלשאר מילי הויא ברשות הבעל דרישא דוקא וכי קתני אבל לתרומה לרבותא נקטיה דאפילו למשנה ראשונה דקתני דהגיע זמן שרי למיכל בתרומה אפ"ה מסירה לא מהניא ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושתה אבל לענין הפרת נדרים יצאה מרשות האב וכדתניא דבי רבי ישמעאל בהדיא כדאיתא בגמרא והך ברייתא לא קתני אלא מה שנכנסה בו לרשות הבעל ומהאי טעמא נמי אפשר שהכתובה מן הכונסה אחר כן אינה אלא מנה דהכי ס"ל לר"ל כדאיתא בגמ':

מתני' האב אינו חייב במזונות בתו. בחייו ובברייתא בגמ' [דף מט.] איפלגו תנאי אי איכא מצוה מיהת ור"י ור' מאיר סבירא להו דמצוה איכא ומשמע דקי"ל כוותיהו דהא כי אתו קמיה דר"י אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כדאיתא בגמרא:

זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה. ביום שמינוהו נשיא:

בכרם ביבנה. על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם:

הבנים ירשו והבנות יזונו. ב' תקנות תקנו ב"ד בתנאי כתובה כתובת בנין דיכרין דתנן במתני' בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון [והיינו] הבנים ירשו:

והבנות יזונו. בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי אינון תהויין יתבן בביתי ומתזנין מנכסי עד דתבגרן או עד דתלקחן לגוברין:

מה הבנים אינן יורשין. כתובת אמן:

אלא לאחר מיתת אביהן. דהא ירתון תנן אף מזון (מן) הבנות לא תקנו אלא לאחר מיתת אביהן:

גמ' באושא התקינו. כשישבה סנהדרין באושא שהיא אחד מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאמרינן בראש השנה (דף לא.):

שיהא זן בניו ובנותיו כשהן קטנים. עד שיביאו ב' שערות: