ר"ן על גיטין ו:

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריות. אם נאנסו מיד שליח זה:

ואם בא לחזור. ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך:

אינו חוזר. משום דקסבר דבפקדון הולך כזכה:

תניא כוותיה דרב הולך מנה זו לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו. כלומר אחד מלשונות הללו:

פקדון לימא ליה. האי משלח:

אין רצונו. של מפקיד:

שיהא פקדונו ביד אחר. והכי קיימא לן לקמן [דף כט.] בפ' שלישי וכיון שאין רצונו אשתכח דחוב הוא לו [דף יא:] דאין חבין לו לאדם אלא בפניו ואמאי אינו חוזר והא לאו זכות היא:

כשהוחזק משלח זה כפרן. בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מידו. והוא הדין נמי דאפילו לא הוחזק כפרן אלא שהיה רגיל בעל הפקדון להפקיד לזה שהופקד אצלו עתה באחריות וכן נמי אי שדר ליה פלניא גברא מהימנא הוא אע"ג דלא פטריה אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו:

גרסי' בגמ' רבי אחא בר יאשיה ה"ל איספיקא דכספא בנהרדעא. איספיקא. כלי. [דף יד:] אמר להו לר' דוסתאי בר' ינאי ולר' יוסי בן כיפר בהדי דאתיתון אתייוה ניהלאי אזול יהבו ניהלייהו אמרי להו ניקני מינייכו דקבליתו עלייכו אונסא דאורחא אמרו ליה לא א"ל אהדריניה לן רבי דוסתאי בר ינאי אמר להו אין רבי יוסי בן כיפר אמר להו לא. כלומר כדאמרינן לעיל ואם בא לחזור אינו חוזר:

אתו כפתוהו וקא מצערו ליה אמרי ליה. כלומר לרבי דוסתאי חזי מר היכי עביד. כלומר דלא מהדר לן:

אמר להו טב רמו ליה (טב רמו ליה). כלומר יפה ראויות לו המכות האלו:

כי אתא לגביה אמר ליה חזי מר לא מסתייה דלא סייען אלא אמר להו טב רמו ליה אמר ליה אמאי עבדת הכי. כלומר שנתרצית להחזיר מיד:

א"ל אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה. כלומר הם אנשי מדות גבוהין בקומתן ואף מלבושיהן מאויימין מאנשים אחרים:

ומדברים מחציין. כלומר קולן עבה ונראה הקול יוצא מטיבורן ושמותיהן מבוהלים ארדא וארטא פילי ובריש אילו אומרים כפותו כופתין אילו אומרים הרוגו הורגין אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בן כמותי א"ל בני אדם הללו קרובין למלכות הן א"ל אין יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם א"ל אין א"ל אי הכי שפיר עבדת. ופי' דהכי קאמר ליה אמאי עבדת הכי כלומר דכיון שכבר זכית בשבילי כדתניא דאם בא לחזור אינו חוזר לא היה לך לחזור ופושע אתה וחייב לשלם ואהדר ליה דאונס הוה וא"ל אי הכי שפיר עבדת. ופטור אתה. ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי דגרסינן התם [סוף פרקין] גבי ההיא עובדא א"ר ינאי הדא דתימא בהא דלא יכול למיקמה טבאות ברם ההוא דיכיל למיקמה גביה טבאות מפיק לה מן הדין ויהבינון להדין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מלוה ולוה שאם החזיר שליח את המלוה חייב באחריות אע"פ שהראב"ד ז"ל השיג עליו:

ירושלמי [שם] שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך רצה לחזור לא יחזור. פי' משום דכל לשונות הללו בחוב ובפקדון כזכה דמי:

וכי אמרינן דהולך כזכה וכו' אבל במתנה לאו כזכה. דמתוך שאדם נותן בקושי אין דעתו כשאומר הולך שיזכה בשבילו:

דקיימא לן דשליח מתנה כשליח הגט. והכי אמרי בהדיא בריש פרק השולח [דף לב:] שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט. כלומר שאם בטלה הנותן קודם שתגיע ליד המקבל הרי היא בטלה ונפקא מינה להולך לאו כזכה. כלומר דאע"ג דמתנה זכות הוא מצי למהדר דהולך במתנה לאו כזכה הוא:

וכתב רבינו תם ז"ל דכיון דהולך במתנה לאו כזכי תן נמי במתנה לאו כזכי דמי דאם איתא דתן כזכה אמאי איצטריך למתני תן גבי מלוה ופקדון בברייתא דלעיל השתא הולך דלאו כזכה במתנה במלוה ופקדון הוי כזכה תן דאפילו במתנה הוי כזכה מיבעיא דבמלוה ופקדון הוי כזכה אלא ודאי ל"ש הולך ולא שנא תן במתנה לא הוי כזכה ולהכי איצטריך למתנינהו תרוייהו במלוה ופקדון דהוי כזכה ור"י ז"ל הביא ראיה לדבריו מן התוספתא [דפרקין ע"ש] דקתני תן מנה לפלוני שאני חייב לו כו' אינו חוזר וחייב באחריותו תן מנה לפלוני שאני נותן לו רצה לחזור יחזור אלמא דבמתנה תן נמי לא הוי כזכה וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות זכייה ומתנה דתן במתנה כזכי דמי:

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו. שמת יחזרו למשלח משום דהולך במתנה לאו כזכה דמי:

חזינן אי מית מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח. דלא זכה בהו המקבל ואפילו מת הנותן בחזרת השליח אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת שקודם מיתתו בטלו דבריו משעת מיתת המקבל:

ואי מיית נותן בחיי מקבל. שמת לאחר שמסר מנה לשליח ועדיין מקבל חי הילכך בשעת מיתת הנותן זכה בהן המקבל:

דקי"ל מצוה לקיים דברי המת. ואע"פ שהיה בריא בשעה שמסר מנה לשליח:

ואי שכיב מרע הוה אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות. לשליח זכה בהן מיד וכשמת זכו יורשיו מכחו:

ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות. שכבר מת וזה לא היה יודע יחזרו ליורשי משלח דקי"ל אין קנין למת:

ומשמע מהא דבשכיב מרע אפילו מת מקבל בחיי נותן קנו יורשין דאי לא למאי איצטריכינן למימר בשכיב מרע אי ליתיה למקבל [בשעת מתן מעות הא אף על גב דאיתיה] בשעת מתן מעות כיון דליתיה בשעת מיתת נותן יחזרו למשלח אלא ודאי בשכיב מרע משעה שמסר המנה לשליח דבריו ככתובין וכמסורין למקבל ואפילו מת בחיי נותן כך כתבו בתוספות אבל תמה אני למה דהא קי"ל בסוף פרק יש נוחלין [דף קלז.] דמתנת שכיב מרע לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה וכיון דבעידנא דחיילא ליתיה למקבל היאך קנה והא אין קנין למת וצריך עיון [בתוספות ובתשובת ר"י בר ששת סימן שמ"ו]:

הדרן עלך פרק המביא קמא