ר"ן על גיטין לו.

ומה שכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כרבה כתב כן מדאמרינן בגמרא לימא רב יוסף דאמר כרבנן. כלומר דסבירא ליה דאין דמים במקום איצטלית והכי נמי אין מטר תחת השקאה ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל. כלומר דסבירא להו דדמים במקום איצטלית והכא נמי מטר תחת השקאה. ואמרינן עלה ותסברא והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבה ובהא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. משמע מהא בהדיא דהלכתא כרבה בהא ודקדקו מכאן בתוספות דבכולי תלמודא הלכתא כרבה לגבי רב יוסף מדלא קאמרינן הכא והא קי"ל בהא כרבה כדאמרינן ובהא לא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל וזה שלא כדברי האומר דהא דאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קיד:) ובפרק מי שמת (דף קמג:) דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה היינו דוקא במאי דפליגי בבבא בתרא אבל במאי דפליגי בעלמא זמנין כרבה וזמנין כרב יוסף וסמכו דבריהם דהא אפליגו רבה ורב יוסף (ב"ק דף נו: וב"מ) בשומר אבידה וקי"ל כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי דליכא למימר דבההיא נמי הלכה כרבה דהא בפרק האומנין (דף פב.) ובפרק הדיינים (שבועות דף מד:) מתמיהין לימא דרב יוסף תנאי ואמרינן דלכולי עלמא אית להו דרב יוסף אלמא הלכתא כוותיה ועוד דבפרק הדיינין [שם] מוקמינן פלוגתייהו דרבה ורב יוסף כתנאי ואתוקם רבה כר"א ורב יוסף כר"ע ור' אליעזר במקום ר"ע אינה משנה דשמותי הוא ועוד דבנדרים (דף לג:) אקשינן מינה ואמרינן ואידך פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ומשמע מכל הני דהלכתא כרב יוסף וכן פסק הרי"ף ז"ל בפרק הכונס צאן לדיר. ולפיכך אמרו דההוא כללא ליתיה אלא בבבא בתרא בלבד אבל באידך תלמודא לא איפסק בין רבה לרב יוסף ולא מחוור דמדאמרינן הכא דהא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבה ולא אמרינן בהא כרבה משמע דבכוליה תלמודא קי"ל כרבה לגבי רב יוסף ואף על גב דקי"ל כרב יוסף בשומר אבידה ונפקא מהאי כללא לאו פירכא היא שאף ברוב הכללות איכא דנפקי מינייהו ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ ומיהו כל היכא דלא אשכחן בהדיא דנפקי מכללא סמכינן עליה הלכך נקיטינן בכוליה תלמודא בפלוגתא דרב יוסף ורבה כרבה בר משדה ענין ומחצה ושומר אבידה דמוכחא בהדיא וכי תימא אם כן אמאי איצטריך למיפסק בפלוגתייהו דרבה ורב יוסף בשיראי בפ"ק דקדושין [דף ז:] כרבה דאמרינן התם [דף ט.] והלכתא שיראי לא צריכי שומא י"ל דאיידי דאצטריך התם (למפסק) רב אשי [למפסק בהב אשקי ושדי] כמ"ד אינה מקודשת פסק נמי התם כרבה אף על גב דלא הוה צריך וכדפסקינן נמי התם כר' אליעזר וכרבא אמר רב נחמן אף על גב דליכא דפליג עלייהו ועוד משום דרב יוסף מייתי התם טובא מנא אמינא לה והא דלא חשיב התם ההיא דחזקת הבתים [דף לב:] דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום דבההיא מילתא גופא הלכתא כרבה בארעא:

גרסי' בגמרא [דף עד:] תנן התם במסכת ערכין [דף לא:] בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו. כלומר הקונה בית בבתי ערי חומה היה נטמן יום סוף שנים עשר חדש כדי שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו. כדי שיהא חלוט כדכתיב (ויקרא כ״ה:ל׳) ואם לא יגאל עד מלאת לו וגו':

התקין הלל שיהא חולש את מעותיו ללשכה. כלומר שיתנם בלשכה המוכנת לכך וחולש היינו זורק כמו (ישעיהו י״ד:י״ב) חולש על גוים מטיל גורל ואמרינן עלה אמר רבה מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בעל כרחו דהויא נתינה [דף עה.] מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה מתקיף לה רב פפא ואי תימא רב שימי בר אשי דלמא כי איצטריך ליה לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין בעל כרחו בין מדעתו הויא נתינה ואיכא דאמרי אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הוי נתינה מדאיצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. כלומר דאי לא הוה ליה להלל נמי לתקוני בפניו בעל כרחו ואמרינן עלה מתקיף לה רב פפא ואי תימא רב שימי בר אשי ודלמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא [במתנה פשיטא דלא נחלקו דכ"ע בעל כרחו לא הוו מתנה] וכדמוכח בסוף פרק שני דחולין [דף לט:] בפרעון חוב נמי לא נחלקו דלכולי עלמא נתינה בעל כרחו שמה נתינה ופרעון וראיה לדבר מדאמרינן בפרקא בתרא דבבא קמא (דף קיח.) הלוהו בישוב לא יחזור לו במדבר מכלל דבישוב מחזיר לו על כרחו ותניא נמי בתוספתא התם מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו ואמר ליה טול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב טעמא דראה אנס הא לאו הכי אף על פי שלא קבל עליו פטור לא נחלקו אלא בגט על תנאי דמעות הללו שהיא חייבת כדי להשלים תנאה דמו לחוב ודמו למתנה ובעינא למידק האי גוונא מבית בבתי ערי חומה דדמי לה שהבית מכור אצלו מכירה גמורה אלא דרחמנא אוקמיה אפדיון ומשום הכי דמי לחוב ודמי למתנה:

ולענין הלכה כתוב בספר העיטור בשם רבינו האי גאון ז"ל במאמר שלישי דהלכתא כלישנא בתרא דרבא דאף על גב דאתקיף עלה רב פפא ואמר דלמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבא משום אתקפתיה דרב פפא דלא איתמר אלא דרך דחייה בעלמא ואף דברי הר"ם במז"ל מטין כן שכתב בפ"ח מהלכות גירושין נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו וכבר כתב הרב ז"ל בפ"י מהלכות גירושין שכל מקום שנאמר בחבור זה שהגט פסול אין פסולו אלא מדברי סופרים בלבד ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר ומעתה אילו היה הרב ז"ל סובר שהדבר ספק היה כותב מגורשת ואינה מגורשת אלא ודאי נראה שהוא פוסק כלישנא בתרא דרבא אלא שרצה להחמיר לכתחלה מפני חומר ערוה ולא רצה להתירה לינשא לכתחלה ונמצאת למד שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתנם לה בעל כרחה מקודשת וכן לענין דיני ממונות נתן לו בית נתן לו שדה על מנת שיתן לו מאתים זוז ונתנם לו על כרחו זכה ואחרים אומרים שהדבר ספק בהני לישני הלכתא כמאן ולפיכך בגיטין וקדושין הרי היא ספק מגורשת וספק מקודשת ובדיני ממונות במטלטלין שמסר ליד המקבל מספיקא לא מפקינן מיניה ובקרקעות הרי הן בחזקת בעלים הראשונים דלעולם ארעא בחזקת מרה קמא קיימא:

כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב. בשלהי גט פשוט [דף קעג:]:

צידן. במתני':

ראיה אחרונה. בפרק זה בורר (דף לא.) דאיפלוג התם באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד שלשים יום ולא הביא עד לאחר שלשים יום ובאמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה ובבתרייתא לית הלכתא כוותיה וכתב הרי"ף ז"ל בפרק גט פשוט דהדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא:

אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע. שיאמר לה כשימסרנה לה:

אם לא מתי לא יהא גט וכו'. אם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. כלומר שאם לא כן היה אומר בתחלה אם מתי יהא גט שהרי הוא לגרש מתכוין: