ר"ן על גיטין לב.

ולא ידעינן אי חוק גט אי חוק מזון וכסות וכן כראוי:

גמ' שלחוה. לשון (דברים כד) ושלחה מביתו נקט האי גברא:

שבקוה. לשון אגרת שבוקין:

תרכוה. ל' תירוכין וגירושין:

גרסי' בגמ' תניא רבי נתן אומר [עי' בגמ' דף סה: ברש"י] פטרוה דבריו קיימין פיטרוה לא אמר כלום והא אנן תנן פטרוה לא אמר כלום אמר רבא רבי נתן דבבלאה הוא דייק בין פטרוה לפיטרוה תנא דידן דבר א"י הוא לא דייק. וכתבה רש"י ז"ל בשני פנים דפיטרוה בחירק תחת הפ"א דבריו קיימין אבל בפתח ובדגש לא אמר כלום ל"א פטרוה בדגש דבריו קיימים שהוא מל' גט פטורין אבל רפה לא אמר כלום ורבי נתן דבבלאה הוא שבא מבבל כדאמרינן בבבא בתרא [דף קלא.] ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי ושם מספרין פעם בלשון עברי ופעם בלשון ארמי הילכך כשהוא מדגיש מספר בלשון ארמי ומכוון לגט פטורין וכשאינו מדגיש אינו אלא לשון פטור וחובה ותנא דידן דבר ארעא דישראל הוא וכל סיפורן בלשון עברי לא דייק ומש"ה לא מפליג תנא דמתני' דבין שהדגיש בין שלא הדגיש לאו לגט פטורין איכוון דפטורין לשון ארמי הוא תרגום של שליח והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לא כתבוה ולא ידעתי למה דהא אנן להא מילתא בבלאי אנן:

תו גרסי' בגמ' איבעיא להו הוציאוה מהו עזבוה מהו הניחוה מהו התירוה מהו הועילו לה מהו. ולא איפשיטו וה"פ הוציאוה מהו. מי אמרינן לישנא דקרא נקט (דברים כד) ויצאה מביתו או לאו לישנא דקרא הוא דהא לא כתיב והוציאוה מביתו אלא ויצאה מעצמה:

עזבוה. לשון אגרת שבוקין הוא או דילמא דכיון דלאו לשון עזיבה כתוב בגיטא לאו לישנא דגיטא הוא:

התירוה מהו. לשון מותרת לכל אדם:

מתני' בראשונה היו אומרים היוצא בקולר. ליהרג:

ואמר כתבו. אף על גב שלא אמר תנו:

יכתבו ויתנו. דאגב פחדיה טריד ולא פריש:

המפרש לים והיוצא בשיירא. למדברות:

המסוכן. אומר מסוכן אני ובירושלמי [סוף הלכה ה] אמרו כל שקפץ עליו החולי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גירושין בד"א בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד:

גמ' גרסינן בשחיטת חולין בפ' בהמה המקשה (דף עה:) הלכה כר"ש שזורי במסוכן. הא דפרקין:

ובתרומת מעשר של דמאי. דאמרינן התם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. כלומר לא מיבעיא אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואלו לעם הארץ [אם תקנה כל צרכה] ואוכל על פיו אלא אפילו בחול אוכל על פיו דכיון דמדמעת כל התבואה דשוב אין לה תקנה בהפרשת דמאי לא אסרינן עליה כל התבואה משום תרומת מעשר דמאי:

גניבא יוצא בקולר היה וכו'. מחמרא דנהר פקוד. מיין שיש לו במקום פלוני:

קשיא ליה לר' אבא. היכי ליקני:

חמרא [לא קאמר]. מדלא קאמר חמרא בד' מאה זוזי:

דמי חמרא לא קאמר. הבו ליה ד' מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה. מחמרא קאמר. דליתבו ליה וכי עושין מעות מיין:

מחמרא כדי ליפות את כחו. פרש"י כדי שיהא לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היורשין אומרים לו שלך החמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו אבדו מעותיך הילכך אמר מחמרא דמשתמע לדמיו שהכל אחריות לו ובתוס' כתבו שלא ר"ל רש"י ז"ל שיהא כל ההפסד עליו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי חשבון ומ"מ לפי חשבון מפסיד אבל השתא דכולו אחריות אינו מפסיד כלל. פירוש לפירושם דאע"ג דאמרינן בית בביתי או שור בשוורי אני מוכר לך ומת אחד או נפל מראהו מת ומראהו נפול כדאיתא בפ' בתרא דמנחות (דף קח:) התם היינו טעמא לפי שכל בית וכל שור עומדין בפני עצמן ומש"ה מראהו מת ונפול אבל הכא שלא זיכה לו חביות כך וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והיאך יאמרו לו שלך החמיץ אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדוקא אמר כך רש"י ז"ל דאפילו בכה"ג מראהו חמוץ כבית בביתי דמראהו נפול ור"ח ז"ל פי' דהאי כך וכך דמים ר"ל ומיהו להכי קאמר מחמרא כי היכי דלא לדחויה אשאר נכסים ואע"פ שהורע כחו ג"כ שאינו גובה משאר נכסים וכדאמרינן בפרק הנודר מן הירק [דף נה.] מר בר שמואל פקיד דליתנון תרין עשר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלח רבא קמיה דרב יוסף עללתא היכי מיקריא דאלמא אינו גובה משאר נכסים אעפ"כ יפוי הוא לענין שאינו יכול לדחותו אצל שאר נכסים ומשמע דאי אמר חמרא שוי ארבע [מאה] זוזי נוטל יין שוה אותו סך בשעת נתינה. ואי אמר ארבע מאה זוזי דמי חמרא נוטל ארבע מאות זוזי בין הוזל בין הוקר מדאמרינן בסוף פרק נערה שנתפתתה (דף נד:) ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי דמי חמרא לברת אייקר חמרא א"ר יוסף רווחא ליתמי וכן גרסא זו שנויה בהלכות דרב אלפס ז"ל ומשמע דלענין זילא נמי הכי דינא ולא שנא:

אמר רב הונא גיטו. דשכיב מרע:

כמתנתו מה מתנתו. בכל הנכסים בסתם אי נמי במקצתן אם הוא מצוה מחמת מיתה בפירוש:

אם עמד חוזר. כדאיתא בפ' מי שמת [דף קנא:] אף גיטו אם עמד חוזר:

ומה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו. כדתנן במתני' אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה:

וכתב הרי"ף ז"ל למימרא דהני ארבעה דתנינן במתני' כולהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו וכי תימא ומנא ליה לרב ז"ל דר"ה בכולהו ארבעה קאמר הכי דילמא בשכיב מרע בלחוד קאמר ואמסוכן דתנן במתני' קאי ובאומר מסוכן אני אי נמי בקפץ עליו החולי דסתמיה מצוה מחמת מיתה י"ל אי הכי מאי קא משמע לן רב הונא הא מתניתין היא בהדיא בפרק מי שמת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא ודאי רב הונא ה"ק דבכל דוכתא דבגיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו במתנתו נמי כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה והיינו דזכה רבינא בשמעתיה דרב הונא רביה אע"ג דגניבא לאו שכיב מרע הוה אלא יוצא בקולר וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ח' מהלכות זכייה ומתנה דכל הני ארבעה דמתניתין דינן כמצוה מחמת מיתה לגמרי ונקנין דבריהם באמירה בעלמא ואם ניצל ועמד חוזר אפילו קנו מידו ואפילו במקצת אבל הרב רבינו יונה כתב דלא הוי כמצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא דהנהו כיון שדעתם לחזור שהרי מדעת עצמן הולכין לסחורה לא מקנו באמירה וכן נמי אם קנו מידן אין חוזרין דלענין מתנותיהן כבריאין הן לא נשתנה דינן אלא לענין גט שאנו אומרים שכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן את נשותיהן אלא שמתוך שהיו טרודין לילך לא גמרו דבריהן הילכך הוה ליה כאילו אמרו כתבו ותנו אבל לענין מתנה כבריאין לגמרי [וכן דעת הרא"ש] ויש מכריעין כדברי הראשונים דאי לא מאי קמ"ל רב הונא במאי דקאמר אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה אטו בלאו רב הונא לא ידעינן דמסוכן ויוצא בקולר מקנו באמירה בעלמא והא התם בפרק מי שמת (דף קמז.) אמרינן דמתנת שכיב מרע מאחיתופל גמרינן לה והא אחיתופל כיוצא בקולר הוה וגריע מיניה אבל לדברי הראשונים אתי שפיר דקמ"ל רב הונא דאפי' מפרש ויוצא בשיירא מקנו באמירה. ולי מהא לא איריא דהא דאחיתופל לא קמה לה התם במסקנא דרבא מסיק ואמר דמתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא הוא ועוד דאפילו למאן דגמר לה מאחיתופל לא פשיט מילתא כולי האי דמהתם גמרינן דלא ליצטרך רב הונא לאשמועינן ועוד דאפשר דמסוכן אתא לאשמועינן וכל שקפץ עליו החולי וכדברי הירושלמי (כלומר) שלא כדרך בני אדם כמצוה מחמת מיתה בפירוש דמי דאילו בשכיב מרע אחר לא מהני אא"כ פירש [אי נמי] דאמר וויי ליה דקא מאית וכדמוכח התם ואעפ"כ נראה לי כדברי הראשונים ז"ל דמדקאמר לה רב הונא סתמא שמע מינה דאכולהו קאי שאם לא כן היה לו לפרש ועוד דמלישניה דרב הונא משמע דמגט מוכח לה דקאמר ומה גיטו דאלמא ה"ק כיון דבגיטו לא צריך תנו במתנה נמי לא צריך קנין וכי תימא ומה ענין זו אצל זו נראה לי דה"ק מאן אמר לן דתנו לה רצה לומר דילמא רצה לשחק בה אלא ודאי היינו טעמא דמשום דקים לן שכל אלו מתיראין על מיתתן ואין אדם משטה ומשחק בשעה שהוא מתירא ממיתתו וכיון דטעמא משום הכי הוא אף מתנתו בכל הני לא צריך למקנא מיניה שהשוו חכמים מדותיהם בכל מצוה מחמת מיתה שיהו דבריו כמסורין ולא משמע כלל דרב הונא לאו מגט למד למתנה אלא שבא להשוותם ולא לכולן אלא לב' מהם וסתם דבריו ולא פירש ולפיכך נראים דברי הראשונים אבל הרשב"א מסכים לדברי רבותינו בפ' מי שמת ולא קי"ל כרב הונא במאי דאמר דבגיטו אם עמד חוזר וכמ"ש הרי"ף ז"ל באידך פירקא. מיהו גמרינן ממימריה לגבי גט דבכל מצוה מחמת מיתה [אפילו שאין מסוכן] כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו [כאילו אמר תנו] דהא איהו אמר דטעמא דמתניתין בהני ארבע משום דמצוון מחמת מיתה נינהו וכיון שכן ה"ה לכל מצוה מחמת מיתה וראיה לדבר עוד מדתנן לעיל בפרק קמא (דף יג.) האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ובגמ' איכא מאן דמוקי לה בבריא ואמרינן ולמאן דמוקי לה בבריא מ"ט לא מוקי לה בשכיב מרע ומהדרינן לא מתוקמא ליה מתני' בש"מ ממאי מדקתני האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת הא מחיים נותנין טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ובש"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר"ש שזורי אומר אף המסוכן אלמא לר"ש שזורי דקי"ל כוותיה כל ש"מ שהוא מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן דלא צ"ל תנו דאי לא לוקמה בש"מ דלאו מסוכן: