ר"ן על גיטין ב:

שפתים ישק משיב דברים נכוחים. אותם (שחבריו) משיקין שפתותיהם זו לזו ששותקים ואינם יודעים מה להשיב כך פירשו בתוספות:

אמר ליה ההוא מתניתין משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה. דכיון דשייר ליה קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגויה דגיטא וכו' זהו לשון הרי"ף ז"ל. אבל בתוספות לא פירשו כן אלא מפני שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ משדה פלוני לפי דבריהם יצא לחירות דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך וכרות גיטא הוא ולדברי הרי"ף ז"ל כיון דאית ליה לאדון זכותא בגויה לאו כרות גיטה הוא ולא יצא לחירות:

שכיב מרע חוזר בכל מתנותיו כדאיתא בבבא בתרא [דף קמו: ודף קמח:] ואעפ"כ אינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין. וכי תימא והא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה יש לומר דכיון דדעת שכיב מרע לשחררו דעתו שיקנה בשעה שהוא ראוי לשחרר דהיינו מחיים וכי תימא ולמה אינו חוזר בעבד כיון דאומדן דעתא הוא דשכיב מרע אם עמד חוזר י"ל דמתוך שאדם יודע שאסור להוציא שם קול בן חורין על העבדים מסתמא גמר ויהיב ומיהו אם כתב לו בפירוש מהיום אם ימות ודאי מצי למיהדר ביה כיון שהתנה בפירוש:

וסלקא שמעתין דפלגינן דבורא ואע"ג דבפרק יש נוחלין (דף קלד:) פליגי רב מארי ורב זביד אי פלגינן דבורא או לא ההיא בחד גופא אבל עבד ונכסים תרי גופי נינהו ובתרי גופי פלגינן דבורא כדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה והכא לטעמיה אזיל ומשמע דקרוב נמי שהביא גט אשה בחו"ל וכתוב בו מתנת נכסים נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם לגבי אשה ואע"ג דאיתמר בסנהדרין (דף י.) עלה דההיא דאמר רבא פלוני בא על אשתו וכו' סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן כלומר ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו לפי שאין לגבי עצמו תורת עדות כלל ובאשתו נמי דמסקינן דפלגינן היינו משום דאשתו כגופו אבל גבי קרוב אחר לא דעדות מקריא ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אפילו הכי הכא אפשר דפלגינן לפי שעל פי הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת וקרוב גלוי מילתא בעלמא הוא דמגלי דהיינו חתימות ידייהו דסהדי לאפוקי מחששא דעלמא דחיישינן בה:

אלא מיהו איכא למידק מדגרסינן בירושלמי [פרק א הלכה א] כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד לה כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם רבי אסי אתפלגון רבי יוחנן ורשב"ל חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולין לזה אלמא דהא בהא תליא ואשכחן ליה לרי"ף ז"ל שכתב בפ"ק דמכות ירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובין לזה ורחוקין מזה רבי יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וכיון דנקיטינן כההיא דר' יוחנן היכי מסקינן הכא דפלגינן דבורא והרי באידך ירושלמי תלאה זו בזו. ואפשר דהתם הכי קאמרי' דלרשב"ל דאמר התם פלגינן דבורא כל שכן הכא דפלגינן ומיהו לרבי יוחנן אפשר דהכא פלגינן דבורא מטעמא דכתיבנא והתם מקריא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומש"ה נקטינן כוותייהו:

מתני' המביא גט בארץ ישראל וכו' אם יש עליו עוררים. שהבעל מערער שהוא מזוייף:

יתקיים בחותמיו. ואם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים יכירו חתימתן כשר ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויים תמיד לקיימו:

וכתבו בתוס' דמהא שמעינן דמי שבא ליפרע מנכסי חבירו שלא בפניו או מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו גובה וא"צ לקיימו דלא חיישינן למזוייף אלא כשהלוה טוען ברי שהוא מזוייף אבל בלקוחות ויתומים דטעני שמא לא חיישינן ואע"ג דטענינן להו ליתומין כל מאי דמצי טעין אבוהון בכי הא דלא שכיחא כלל לא חיישינן ולפיכך מניחין האשה לינשא ולא חיישינן שמא מזוייף הוא. והביאו עוד ראיה לדבריהם מדאמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף טז:) אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזור לבעלים אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה אי משום פרעון לפרעון לא חיישינן ומדאמרינן הא שעבד נפשיה ודאי בשטר שאינו מקויים עסקינן דאי במקויים לא צריכינן לההוא טעמא אלא משום דכיון דמקויים הוא על כרחיך לוה ושטר זה ליד המלוה בא דלוה לא מקיים שטריה וכדאיתא התם [דף כ:] ואם איתא דחיישינן למזוייף אמאי יחזיר נהי דלפרעון לא חיישינן ניחוש שמא מזוייף הוא. וכ"ת היא הנותנת דמשום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזוייף הוא משום הכי יחזיר ואם נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה ליתא דהא מוכח התם דכל שטוען מזוייף הוא אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר וראיה לדבר מדגרסי' התם אמתניתין (דף יב:) דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אין בהם אחריות נכסים יחזיר במאי עסקינן אילימא כשחייב מודה כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר ואי כשאין חייב מודה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר הא אין חייב מודה פרש"י שם דהיינו שאומר מזוייף הוא וכן עיקר דהתם אמרינן ולהדר ללוה לצור ע"פ צלוחיתו של לוה ומהדרינן לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם אלמא באומר מזוייף הוא עסקינן דאי באומר כתב ללוות ולא לוה הוא עסקינן אי נמי פרעתי הא לא קאמר לא היו דברים מעולם אלא ודאי באומר מזוייף הוא עסקינן ואפילו הכי קשיא לן כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר אלמא אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר הילכך מדאמרינן במוצא שטר הקנאה דיחזיר לבעלים אף על פי שאינו מקוים שמע מינה דלא חיישינן לזיוף כלל אלא א"כ טוען בעל השטר בברי שהוא מזוייף זהו דעתם ז"ל. ואין אלו ראיות דממתני' ליכא למגמר לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה ועוד שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כענין מה שהאמינוה לומר מת בעלי. ודאמרינן במוצא שטר הקנאה יחזיר לאו ראיה היא דהיא הנותנת דליכא למיחש למידי דאי אתי למיגבי ביה אמרינן ליה קיים שטרך ותדע לך דאי לא תימא הכי [אפילו תימא דבעלמא לא חיישינן] הכא ודאי איכא למיחש דכיון דנפיל איתרע ליה אלא ודאי עיקר טעמא כדאמרן. ומה שהביאו ראיה ממצא שטרי חוב דדייקינן עלה אי בשאין חייב מודה אפי' אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר אינה ראיה דאנן הכי קאמרינן ליחוש דילמא כתב ללוות ולא לוה הוא ולא מטא לידיה דמלוה כלל הילכך אפילו מקיים ליה גבי שלא כדין ואע"ג דאיהו לא טעין הכי אלא אומר מזוייף הוא מלתא דלא רמיא עליה היא ומתוך שהוא יודע שלא לוה אמר ולאו אדעתיה ומסקינן דלהכי יחזיר לצור על פי צלוחיתו של מלוה בלחוד משום דאומר היה ר"מ שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין כדאיתא התם אבל לא מהדרינן ליה ללוה דהא קאמר לא היו דברים מעולם. ואע"ג דאנן אמרינן דאף כתב ללוות ולא לוה בכלל טענתו נהי דמש"ה פטרינן ליה לא יהבינן ליה מידי דלא תבע אלא למלוה מהדרינן דאיהו תבע ליה ואדרבה בפרק גט פשוט (דף קעד:) מוכח דחיישינן למזוייף דאמרינן התם שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואוקימנא כגון דנקיט שטרא בידיה אמר תנו קיימיה לשטריה [לא אמר תנו לא קיימיה לשטרא] אלמא אם לא אמר תנו אין נותנין משום דחיישינן לזיוף ואע"ג דטענתייהו דיתמי אינה אלא טענת שמא: