ר"ן על גיטין יח:

אבל גרושה משביעין אותה. דכיון דלא טרחא קמי יתמי לא אתיא לאורוי התירא:

לא שאנו. דגביא בהדרה:

אלא שלא נשאת. לאחר בשעת גביית כתובתה:

אבל נשאת אין מדירין. ומיהו משמע דמשביעין אותה חוץ לב"ד וגובה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות דמיפר לה בעל והיא סומכת על כך ונודרת על שקר:

בקודמין. בנדרים שקדמו לנישואין ואם תאמר כי נשאת נמי נביא מאותו המין שאסרה עליה מיד ונראה אם תאכלנו י"ל דאפשר דחיישא לאיסור עולם אבל לאיסור שעה לא חיישא ובגמרא פרכינן וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ומפרקינן קסבר צריך לפרט את הנדר. כלומר שהנשאל לחכם על נדרו צריך לפרט לפניו היאך נדר הנדר הזה וכי אמרה קמיה דליתומים נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה ואם תאמר והיכי איכא למיחש דלישרו לה בעל וחכם דהא אמרינן בנדרים בפ' [רא"א] פותחין (דף סה.) דהמודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף לה התם ממשה וצדקיהו וי"ל דבדיעבד מיהא שרי שהרי צדקיהו צדיק גמור סמך על מה שהתירו לו. סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ואחרים חולקים שהרי הכתוב מגנהו בדבר כדכתיב [סוף דה"י ב] וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וצא וראה מה עלתה לו ובסנהדרין כדאיתא התם ובתוס' תירצו דטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו מפרש בירושלמי דנדרים בפ' השותפין דאמרי' התם [הלכה ד] המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל לו אלא בפניו שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו רבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד ורבי יוחנן אמר מפני הבושה ואתא הלין פלוגתא כהלין פלוגתא כדתניא יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירא ר"ע אומר א"צ לפרט את מעשיו ע"כ בירושלמי ופי' מפני הבושה שיתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט מעשיו מפני שיתבייש בחטאיו. ומאן דאמר מפני החשד היינו שלא יחשדוהו שעובר על נדרו ולכך נמי לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות. והשתא מיתרצא קושיין דהשתא לא שייכא בושה וחשד נמי לא שייך שאין היתומים יודעין שקבלה כלום מכתובתה [ומ"מ] מצית אמרה לחכם נדרתי בפני פלוני ופלוני בדבר שאי אפשר לידע אם עברתי על שבועתי ובכה"ג מצי שרי לה והא דיליף לה התם במסכת נדרים בריש פ' ר"א (דף סה.) ממשה וצדקיהו היינו כר' יהושע בן לוי דהתם מפני החשד איכא מפני הבושה ליכא:

וקי"ל דצריך לפרט את הנדר אע"ג דאיפליגי בה בגמרא [כאן דף לה:] והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם [פ"ה דנדרים הלכה ד] חד בר נש נדר דלא מרווחא אתא לגבי ר' יודן בר שלום א"ל ומאי אשתבעת אמר ליה דלא מרווחנא א"ל וכן בר נש עביד א"ל לקביוסטוס אמר ברוך שבחר בהם שאמרו צריך לפרט את הנדר:

אמר אמימר הלכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא לקמן בפירקין [דף מה:]:

על דעת רבים אין לו הפרה. ורבים היינו שלשה כרב נחמן דאמר הכי לקמן בפרקין [דף מו.] וכל שנשבע בפניהם ואמר להם על דעתכם או שאמר על דעת פלוני ופלוני או שאמר סתם על דעת רבים כולהו הני גווני על דעת רבים מיקרי ואין לו הפרה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות אבל רש"י ז"ל כתב על דעת רבים כך יאמרו לו הרי אנו מדירים אותך על דעתינו וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה ובתוספות כתבו בשם ר"ת דעל דעת רבים היינו על דעת פלוני ופלוני אפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא וכל זה אינו במשמע אלא אפילו על דעת רבים סתם אין לו הפרה וטעמא משום דכל שנשבע על דעת רבים אלימא מילתא ואי אפשר לה שתהא ניתרת וא"ת א"כ אמאי אמרינן [בדף לה:] דנשאת אין מדירין אותה נדירנה על דעת רבים ושוב אין לחוש להפרת בעל י"ל דבנדרי אשתו אין לחלק בין ברבים לעל דעת רבים וכיון דברבים יש לו הפרה על דעת רבים נמי יש לו הפרה דכיון שאינו תלוי בדעתה שהרי הבעל מפר אפי' בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכבתה מלהפר כך דעת רבים אינו מעכבתו ומיהו כי פרכינן לעיל [שם] בדרב הונא דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה הוה מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים אלא דכיון דקסבר צריך לפרט את הנדר לא איצטריך לשנויי הכי וכתב הראב"ד ז"ל דכי אמרינן דעל דעת רבים אין לו הפרה לא אמרו אלא בשנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו הפרה וחזר בו מדאמרי' בפ' אלו הן הלוקין (דף טז.) גבי אונס שגירש כגון שהדירה על דעת רבים. כלומר שאין לו הפרה והתם לאו לדבר מצוה הוא אלא עבירה נמי היא שהרי אמרה תורה לא יוכל לשלחה אלמא אפילו נשבע לדבר הרשות על דעת רבים אין לו הפרה מ"מ משמע דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה דאע"ג דלא פסיק הכי אמימר בהדיא כיון שהיה יכול לומר שלא בלשון פסק הלכה אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכו' ואמר הלכתא וכו' משמע שבא לפסוק בנדר שהודר ברבים דיש לו הפרה [ועוד דבפרק אלו הן הלוקין [שם] רוב הנוסחאות אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה] ועוד דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא לקמן בפרקין [דף מה:] ומשמע דרבנן סבירא להו דיש לו הפרה:

הני מילי. דאין לו הפרה:

לדבר הרשות. שאין צריכין להפרתו לצורך דבר מצוה:

ואדריה. שלא ילמד עוד לתינוקות:

דהוה פשע בינוקי. חובטן יותר מדאי ור"ת גורס כי ההוא מקרי דרדקי ואמר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא כעין ההוא עובדא דהו"ל כעין נדרי טעות שהיו סבורין שהתינוקות יצליחו יותר בלמודן ממקרי דרדקי אחר ונמצא בהיפך אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה והביא ראיה מדאמר ר' יהודה לקמן בפרקין דכל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ומוכח לה [דף מו.] מדכתיב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה דאלמא לא היתה הפרה לשבועתן ואע"פ שיש מצוה בהריגתם דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה וברבים לר' יהודה כעל דעת רבים לרבנן ולאו ראיה היא דכיון שחזרו בתשובה לא היה מצוה בהריגתם וכדתניא בפרק ואלו נאמרין (דף לה:) וכתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן ולפיכך נראה דכל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה:

העדים חותמין על הגט. כן גורס ר"ת העדים בלא וי"ו דאי גרסי' בוי"ו הוה משמע דרבן גמליאל תיקן ובגמרא אמר ר"ג תקנה גדולה התקינו דמשמע שכבר נתקנה:

לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי. בפירקא בתרא [דף פו.] דקתני רבי אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר והאי קרא עצה טובה קמ"ל:

התם משום דבעינן לקיימו. [דמיירי] בשליח שמעיד בפני נכתב ובפני נחתם:

ועוד דלכתחלה בעינן עידי מסירה. כבר כתבתי זה עלה דההיא דבפני כמה נותנו לה:

וכי קאמרינן אנן דיעבד. דאפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בעידי חתימה כיון שהגט יוצא מתחת ידה וכן כתב הרמב"ם זצ"ל בפרק ראשון מהלכות גירושין אלא שכתב שיש מן הגאונים שהורו שהוא פסול כלומר מדרבנן:

פיסקא. התקין הלל הזקן פרוזבול. תנן בסוף מסכת שביעית ומייתי לה בגמרא [דף לו.] לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין להם פרוזבול וזו היא גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבה כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים. ומפרשינן בגמ' [סוף דף לו:] דפרוזבול לשון לעז הוא ופרוז לשון תקנה ובול היינו בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם. וא"ת והא מדאורייתא הוא וכדתניא בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך יצא המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד שאין משמיטין י"ל דהיכא דמסר שטרותיו ממש דאורייתא היא אלא דאתא הלל ותיקן דאע"ג דלא מסר ואפילו אינן בידו נמי כי אמר מוסרני כמאן דמסר דמי וכן אמרו בירושלמי [בפרק בתרא דשביעית סוף הלכה ב] אפילו נתונין ברומי והיינו דאמר בירושלמי בפ' בתרא דשביעית [ריש הלכה ב' ע"ש שחסר שם] תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד מכאן סמכו לפרוזבול מה"ת כלומר וכיון דמסירת שטרות דאורייתא תקנו אף הם פרוזבול והכי מוכח בסוף שביעית דמסירת שטרות דאורייתא ופרוזבול דרבנן דתנן התם המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין פרוזבול אינו משמט וזה אחד מדברים שהתקין הלל ומדלא ערבינהו בהדי הדדי ותנא מסירת שטרות בהדי מלוה על המשכון בחד בבא משמע דאינהו דאורייתא ופרוזבול תקנת הלל וכ"ת כיון דמדאורייתא במסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול י"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהן ועוד שלפעמים אינם בידם ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה ע"פ ואע"פ דבמתנה בשעת הלואה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית סגי זימנין דלא דכירי: