ר"ן על גיטין טו:

אי משום אונסא. שלא היה יכול לכונסה ואנוס הוא:

אין אונס בגיטין. והוי גיטא:

ואי אמרת ליבטיל משום גילוי דעתא. שהרי גלה דעתו שאינו רוצה שיהא גט פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בריש פרק השולח [דף לד.] וקי"ל בהא הלכתא כאביי והוי גיטא:

ושמעי' מינה דהלכתא דאין אונס בגיטין. וג' מיני אונס הם אונסא דשכיח טובא ושכיח ולא שכיח ולא שכיח כלל. אונסא דשכיח אפי' בממון לא הוי אונס מדהוה ליה לאתנויי ולא אתני כדמוכח בריש כתובות [דף ב:] ואונס דלא שכיח כלל אפי' בגיטין טוענין ביה טענת אונס כדאמר לקמן בפ' מי שאחזו [דף עג.] אכלו ארי אין לנו וכמו שאכתוב שם בס"ד. אבל באונס דשכיח ולא שכיח הוא דאיכא פלוגתא בין ממון לגיטין דבממון טוענין בו טענת אונס אבל בגיטין לא וכתוב בס' העטור דאיתשיל קמיה אם יש אונס בקידושין אי לא ולא איפשיטא:

מתני' המלוה מעות וכו' להיות מפריש עליהן מחלקן. המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכן מעשר ראשון בשביל לוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מעשר מן המעשר לכהן שיהא מותרין לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות שכבר נתן דמיהן לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים. ובגמרא פרכינן היכי נפיק ידי נתינה דהא לא אתו לידיהו דכהן ולוי. ומוקמינן לה במכירי כהונה ולויה. כלומר שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומותיו אלא להם הלכך כיון דמילתא פשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו:

צריך ליטול רשות מן היורשין. מפני שאין חוב זה מוטל עליהן לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שיקבל חובו בשבילם ויעכבם ממעשרות עצמם:

א"צ ליטול רשות. דיש כח על ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה ועל הלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה:

המניח פירות להיות מפריש עליהם וכו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקצתי לכך וכן עושה תמיד:

ואם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו הרי זה חושש לאותם טבלים שתיקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפריש שמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודים:

מעת לעת. בגמ' מפרש שחושש שמא מאתמול בעת הזה אבדו וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש אלא סמכינן אחזקה של הנחה:

בודקין את היין. שהניחו להיות מפריש עליו צריך לבדוק שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין:

בקדים של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג:

הוצאת סמדר. כתום פרח וענבים נראים באשכול כסדרן:

ובשעת כניסת מים לבוסר. כשהן גדולים כפול הלבן נקראין בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכן שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת מים ל"א היו כותשין הענבים כשהם בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשה חומץ לטבל בו:

גמ' א"ר אלעזר וכו'. ר"א בן פדת דגמרא ר"א בן שמוע דמתני':

חלוקין עליו חביריו. דלדידהו לעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודין וכל פירות שתיקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש:

מקוה. שהיתה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר:

כל טהרות שנעשו על גביו. כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו באותו מקוה מטומאתן מעולם בין שהמקוה ברשות היחיד דספיקו טמא בין שהמקוה ברה"ר דקי"ל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הכא טמאות דכי אמרי' ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור היינו ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למיחש לשמא לא נגע אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק:

לשותפי. שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צורך לימלך עמו ואם מכר ונתיקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום:

פירקיה. למכור:

הדרן עלך כל הגט