ר"ן על גיטין יד.

כדי שתעבור שיירא ותשרה. שיעור שתוכל לעבור שיירא שם ולחנות:

כדי שיהא אדם וכו'. כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא יהא אדם עובר שם משעה שעבר השליח הזה שם עד מציאת הגט. והך ברייתא במקום שהשיירות מצויות היא לרבה בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון. וללישנא בתרא דרבי זירא אע"פ שלא הוחזקו וזה שכתב הרי"ף ז"ל אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון וכו' אף על פי שהוא ז"ל פסק דבשיירות מצויות בלחוד לא מהדרינן אף על פי שלא הוחזקו היינו טעמיה לפי שלא ראה הרב ז"ל להחמיר כל כך למנקט חומרא דר"ז וחומרא דמאן דאמר כל שלא עבר אדם שם דהא איכא בגמרא מאן דפסק הלכה שלא שהה אדם שם ודלמא רבי זירא דפליג אדרבה בשיירות מצויות ולא הוחזקו הכי סבירא ליה ולפיכך לא רצה להחמיר בעבר אדם שם אלא במקום שהשיירות מצויות והוחזקו וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות גירושין או שמא דעת הרי"ף ז"ל דהך ברייתא מתוקמא אליבא דהלכתא בשאין השיירות מצויות ומשום הכי בעי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון דס"ל ז"ל דלרבי זירא כי היכי דלא מהדרינן בשיירות מצויות לחודיה הכי נמי לא מהדרינן בהוחזקו ב' יוסף בן שמעון לחודיה:

ודוקא חולה דרוב חולים לחיים וכו'. בגמרא הכי איתא אמר רבא לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססים למיתה לא איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואיבעית אימא כיון דאפלג אפלג והרי"ף ז"ל לא חשש לאיבעית אימא ונקט פשטא דברייתא וכן כתב הרשב"א ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי [דפרקין הלכה ג] וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ו מהל' גירושין:

מתני' המביא גט בארץ ישראל. שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו ושלא בב"ד:

ואם אמר לו. בעל לשליח:

טול לי הימנה חפץ פלוני. כשתתן לה את הגט:

לא ישלחנו ביד אחר. ובגמרא מפרשינן לה:

גמ' א"ר כהנא חלה תנן. דאנוס הוא והוא הדין לכל האונסים אבל אי לא אנוס לא ישלחנו ביד אחר ואע"ג דבפרק האיש מקדש (דף מא.) דרשינן מושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ומשמע בין חלה בין שלא חלה דמידי חלה כתיב אפ"ה אמור רבנן דחלה דוקא משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו אבל בחלה ליכא דקפיד א"נ קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד אתא כי ההיא דסוף פרק המביא תניין [דף כד.] ואתו רבנן ופרשו דחלה נמי לא קפיד:

יש מי שאומר וכו'. לישני נינהו בגמרא וללישנא מציעא דוקא כי א"ל את הולך הוא דבעי חלה משום דמשמע את בעצמך הולך אבל אי אמר הולך אע"ג דלא חלה מצי משוי שליח והיינו כרבנן דברייתא בגמ' וללישנא בתרא אוקמוה למתני' כרשב"ג דאפילו לא אמר ליה אלא הולך דוקא חלה משוי שליח אבל לא חלה לא ומשום דהוה לישנא בתרא כתב רי"ף ז"ל דמסקנא דסתם מתני' כוותיה וכו' וכן הדעת נוטה וכן פסק הר"ם במז"ל בפ"ט מהל' גירושין. אבל הראב"ד ז"ל פסק כלישנא מציעא דדוקא באת הולך הוא דבעי חלה אבל בהולך אפילו לא חלה מצי משוי שליח והוקשה לו ז"ל עובדא דהכא דאמרינן לקמן [דף כט:] חלה טעמא [מאי] משום דאניס ה"נ הא אניס ולא שייליה אי א"ל הולך [או את הולך] ש"מ דאפילו הולך דוקא חלה ותירץ דכי אמרי' (לקמן) דבהולך לא בעי חלה דוקא בא"י אבל בחו"ל אפילו הולך חלה אין לא חלה לא דכיון שצריך לעשות שליח בב"ד אפשר דבעל קפיד אא"כ חלה ולא נהירא דהא בחדא לישנא תני תנא א"י וחו"ל דתנן המביא גט בא"י וחלה ותנן נמי המביא גט ממדינת הים וחלה ומשמע דתרוייהו בחדא גוונא מיתנו. ועוד דכיון דמפליג בין א"י לחו"ל לענין ב"ד משמע דלענין חלה כי הדדי נינהו הלכך פשטיה דההוא עובדא מוכח דאפילו בהולך נמי בעיא חלה וכדעת הרי"ף ז"ל אא"כ נאמר דכיון דאיתניס לא איכפת ליה לרבא לשיוליה אי אמר לו הולך דכיון דאיתניס אפי' א"ל נמי את הולך מצי משוי שליח: