ר"ן על חולין ז.

החליד במיעוט סימנין מאי. מי אמרינן כיון דלא מעכבי בשחיטה כעור דמו וכשרה או דילמא לא דמי דמיעוט סימנין איתנהו בשחיטה הילכך החליד בהן חלדה מיקריא אי נמי דאפילו לבי רב נמי מיבעיא ליה מי אמרינן נהי דמספקא להו בתחת העור. במיעוט סימנין פשיטא להו דחלדה גמורה היא הואיל ואיתנהו בשחיטה או דילמא אף במיעוט סימנין מספקא להו וסלקא בתיקו ולחומרא ולפי שיטה זו לא הוצרך הרב אלפסי ז"ל להביאה בהלכות דכיון דתחת העור נקטינן דאסורה מספיקא כ"ש תחת מיעוט הסימנין:

מתני' התיז את הראש בבת אחת. כאדם המתיז את הדלעת שדוחק את הסכין בכח ופוסק והיינו דרסה:

היה שוחט. במשיכה והתיז הראש בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה ובמשיכה התיז את הראש עד שלא הספיק להביא:

אם יש בסכין מלא צואר. מפרשינן בגמ' [דף לא.] דמלא צואר חוץ לצואר קאמר שכל שהוא ארוך כשיעור הזה יש בו כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה אבל כל שאינו ארוך כשיעור הזה אין הסימנין נשחטין במשיכה זו בלא דרסה:

אם יש בסכין מלא צואר. מפרש בגמרא [שם] חוץ לשני צוארין דיש בו שיעור ג' צוארין וה"ה לשלשה או ד' בהמות דסגי לן במלא [צואר] אחד חוץ לצואר כולן:

אזמל. תער דק קטן מאד. וכתב הרמב"ן ז"ל שאפשר דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שאי אפשר להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא בסכין כי האי שעורא אבל בחתיכת סימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין. ולא מיחוור אלא להתזת שני סימנין קרי התזת הראש וכדאמרינן בגמ' [דף כז.] בריש פרקין מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו בחתיכת סימנין בלחוד וריישא דמתניתין נמי מוכח הכי דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה והיינו דרסה ממש וכיון שכן ודאי אע"פ שלא חתך אלא סימנין פסולה ואפ"ה תני לה בלשון התיז את הראש וכן דעת הרשב"א ז"ל הלכך כל שהביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא בעינן חוץ לצואר כמלא צואר:

ודאמרינן הכא דבשוחט שני ראשים בעינן מלא צואר חוץ לשני צוארים דהיינו שיעור שלשה צוארין כתבו בתוס' שאם אין בו אלא שיעור שני צוארין בלבד האחת כשרה [כגון אם הוליך ולא הביא הפנימית כשרה] שהרי יש לה מלא צואר חוץ לצוארה והחיצונה אסורה ואפשר ששתיהן אסורות דהואיל ושחיטתן כאחת ועל כרחך אי בשניה דרס אף בראשונה נמי דרס שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן:

גמ' ואסיקנא דבעינן [חוץ] לצואר כמלא צואר דהוו להו שני צוארין. כלומר בשוחט שני ראשים:

שאין לו קרנים. רגילים היו לעשות כמין קרנים לאיזמלים הקטנים לנוי על גביהן נוטין לצד ראשו ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הקרנים או ינקבו:

איכא מאן דאמר דה"מ בעוף וכו'. דברי ר"ח ז"ל הם ואין להם עיקר בגמרא:

איבעיא לן בגמרא [דף לא.] מחטא מאי. כלומר מאי דמכשרינן במתניתין אפי' כל שהוא בזמן שהוליך והביא אי אפילו מחטא הוי בכלל כל שהוא וכשרא ולא ומהדרינן דכי האי גוונא פשיטא דפסול דמחטא מבזע בזע. כלומר שמתוך שהוא חד כל כך נוקב וקורע ואינו חותך:

אלא מחטא דאושכפי מאי. כלומר שהיא רחבה בראשה קצת וקטנה מן האיזמל ורצענין מישרין בה את העור ויש לה בראשה מקום חתך מאי ואתינן למפשטה מדקתני מתני' אפי' כל שהוא ואפילו באיזמל ודחינן דילמא פירושי קא מפרש מאי כל שהוא איזמל ולא איפשיטא הילכך אזלינן בה לחומרא וכיון דלא ידעינן כמה הוי מקום חתך של איזמל השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן ואזלינן לחומרא:

מתני' נפלה סכין ושחטה וכו' מה שאתה זובח אתה אוכל. דבעינן שחיטה מכח אדם:

נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו:

כליו. בגדיו:

השחיז את הסכין. אחר שהתחיל לשחוט:

ועף. מועף כלומר שנתיגע:

ובא חברו ושחט. שגמר השחיטה:

כדי שחיטה אחרת. בגמ' מפרש לה:

אם שהה כדי ביקור. כדי ביקור הסכין אם כשרה לשחוט:

גמ' טעמא דנפלה. דלא אתי מכח אדם:

הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה. והכי קי"ל ואמרינן בגמרא דנדה שנאנסה וטבלה בלא כונה לכולי עלמא אסורה לאכול בתרומה דטבילת תרומה בעיא כונה אבל אי טהורה לבעלה או לא איפליגו בה רב ורבי יוחנן דרב אמר טהורה לביתה דס"ל דחולין לא בעו כונה ורבי יוחנן סבירא ליה דאף לביתה אינה טהורה ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מקואות כרב דאמר טהורה לביתה ומסתברא כותיה משום דסוגיין מוכח בגמרא דרב נחמן בר יצחק כרב סבירא ליה ועוד דסוגיין בפרק אין דורשין (דף יח:) כרב דאמר חולין לא בעו כונה ולא מדכרינן התם דרבי יוחנן כלל:

אפילו בהמה לעוף. קולא היא שנתנו לעוף שיעור שחיטת בהמה לשהייתו: