ר"ן על חולין ו.

רבי יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. חוטי הצואר שמקלחין את הדם ואמרי' בגמ' [דף כח:] דלא אמר רבי יהודה הכי אלא בעוף. ומסתברא דלרבי יהודה חתיכת ורידין בשעת שחיטה מעכבת אפילו בדיעבד דהא מתני' בדיעבד קתני כדכתיבנא ורבי יהודה עלה קאי לומר דאפילו בדיעבד חתיכת ורידין מעכבת והכי נמי מוכח בגמ' [דף כח:] דתניא שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר בבהמה רבי יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הושט ואת הורידין והא הכא אפסולה קאי וקאמר עד שישחוט את הורידין ועוד דודאי כי קתני שחיטת ושט וורידין דיעבד היא דאילו לכתחלה אפי' בעוף שני סימנין בעינן וכדכתיבנא אלא ודאי אדיעבד קאי ואפ"ה קאמר עד שישחוט את הורידין ובתוספתא תניא בהדיא ר' יהודה פוסל עד שישחוט את הושט ואת הורידין ובגמ' דילן היינו טעמא דלא תני פוסל בהדיא משום דכיון דבחתוך אבר אבר סגי וכדאיתא לקמן [דף כח:] לאו פיסול גמור הוא מיהו עיכובא הוא שאם צלאו כולו נאסר אא"כ חתכו אבר אבר וקי"ל בורידין כרבי יהודה דסוגיין כוותיה ואמרינן בפרק קמא דברכות (דף יז:) הזהרו בורידין כר' יהודה מיהו דוקא בעוף אבל בבהמה כיון דמנתחא אבר אבר לא צריך וכדאיתא בגמ':

חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. משום בהמה נקטה לאשמעינן דאחד וחצי לא מהני כרוב כל אחד ואחד:

רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. בגמ' [דף כט.] פרכינן הא תנא ליה רישא ורובו של אחד כמוהו ומתרצינן דחדא בחולין וחדא בקדשים וצריכי:

גמ' יש נוסחי הלכות שכתוב בהן גבי ורובו של אחד כמוהו ודוקא רוב הנראה לעינים והכי איתא בגמרא [דף כט.] ואין פירושו דבעינן רוב גדול שיהא נראה למרחוק כענין שאמרו בברכות (דף מט.) גבי שבעה שאכלו דגן דרובא דמינכר בעינן דליתא אלא כי איתמר הכא בגמרא היינו לאפוקי ממ"ד דמחצה על מחצה כרוב והאי רוב אינו נראה לעינים אלא שאנו דנין אותו כאילו הוא רוב ומשום הכי כי מסקינן דמחצה על מחצה אינו כרוב אמרינן דבעינן רוב הנראה לעינים כלומר דבעינן רוב גמור הנראה לעין ותדע לך דהכי הוא דבגמרא נמי אמרינן דבטרפה בעי רוב הנראה לעין ואין ספק שכל שהוא יותר ממחצה בין בקנה פגום בין בחוט השדרה טרפה ותניא נמי בתורת כהנים ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה:

תני בר קפרא וכו' לחייבו בשני סימנין כבהמה. דנפקא לן מקראי בגמ':

אי אפשר שכבר הוקש לדגים. דלאו בני שחיטה נינהו כלל כדמפקינן בגמרא משום דכתיבא אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם ומדשני קרא בדיבוריה וכתיב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:

מלמד שנצטוה משה לאו מקראי יליף אלא ה"ק מלמד שנצטווה משה. על הלכות שחיטה ואלו הן הלכות שחיטה רוב אחד בעוף וכו'. ובתוס' כתבו דדורש בגימטריא דכאשר אל"ף אחד בעוף שי"ן שנים בבהמה רי"ש רובו של א' כמוהו וראשי תיבות למפרע רובו של א' כמוהו הוי כאשר:

ושט ולא קנה. ומאי אחד מיוחד שבסימנין דהיינו ושט שחיות הבהמה תלוי בו יותר דהא בנקב משהו מטרפא ואילו קנה עד דמפסיק רובא:

ההוא בר אוזא וכו' ממסמס. מלוכלך:

קועיה. צוארו שנקרע צוארו וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למיבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמרינן לקמן בפרק אלו טריפות (דף נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא:

והדר ניבדקיה. למעלה מבית השחיטה ולמטה:

אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהוא טרפה בנקב משהו ואינו ניכר בחוץ לפי שקרום החיצון אדום וטיפת דם נכנסת בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן וטיפת דם ניכרת בו:

ניבדקיה לקנה. שהקנה נבדק מבחוץ שאינו נטרף אלא ברוב:

והדר נשחטיה. לקנה והשחיטה כשרה בסימן אחד ואח"כ יטול הוושט כולו ומהפכו ויבדק:

חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן. דאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צה:) דשדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי טריפתא למבדקינהו בגוייהו ל"א כר' יוחנן בכל מילי:

ומקשו הכא מאי פרכינן מדרבה דאמר הושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים דהא רבה כי אמר הכי לענין ספק דרוסה קאמר וכדאמרינן עליה לקמן בפ' אלו טריפות (דף מג.) למאי נפקא מינה לספק דרוסה והיינו טעמא משום שעורהחיצון של ושט אדום וזהרא דדרוסה נמי אדום אבל בנקב ודאי יש לו בדיקה אפי' מבחוץ דאי לא לא הוה לן למימר לקמן דנפקא מינה לספק דרוסה דלנקב נמי נפקא מינה והכא ודאי לא משום ספק דרוסה חיישינן וכדכתיבנא לעיל וי"ל דאין הכי נמי דושט יש לו בדיקה בנקב אפילו מבחוץ והכא שאני דמאחר שצוארו מלא דם חוששין שמא כסה הדם את הנקב ונקרש בתוכו שאינו יוצא ע"י הדחה ואי אפשר להכירו מבחוץ כלל אי נמי כי אמרינן לקמן למאי נפקא מינה לספק דרוסה היינו לאפוקי ספק נקב שהוא במקום ידוע דיש לו בדיקה אפילו מבחוץ אבל כל שאינו במקום ידוע ה"ה נמי דאפילו נקב אין לו בדיקה מבחוץ אבל אחרים אומרים דכי אמרינן לקמן עלה דרבה נפקא מינה לספק דרוסה ה"ה דנפקא מינה לספק נקב אלא דנקט דרוסה לרבותא וכמו שאכתוב עלה דההוא בס"ד:

ת"ר שחט את הושט. פי' בעוף שהכשרו בסימן אחד ואמרינן בגמ' דלהכי נקט שחיטה בושט והשמטה בגרגרת משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי:

שמוטה ושחוטה. לקמן איתא בגמ' בפרק אלו טריפות (דף נד.) ורב הוא דאמר לה וה"פ. נמצאת הגרגרת שמוטה ושחוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה:

כשירה. שאם נשמטה תחלה יורדת היתה למטה ושוב אינה נשחטת:

ר' יוחנן (אמר) [לא סמיך אהא אלא] יביא בהמה אחרת וישחוט אותה ויקיף אם דומין החתכין זה לזה לפי שאין חתך הסימן השמוט [הולך ביושר כשל מחובר שהחותך דבר השמוט ע"י שנשמט לכאן ולכאן אין החתוך ישר]:

רב נחמן אמר לא אמרן אלא שלא תפס בסימנין. איכא מאן דאמר דרב נחמן אדרבי יוחנן קאי וא"כ אפילו בשלא תפס בסימנין צריכא הקפה לר' יוחנן וקי"ל כוותיה לגבי רב וכן דעת בעל הלכות והרמב"ן ז"ל אבל אחרים אומרים דרב נחמן אדרב קאי וכל שלא תפס כשרה אפילו בלא הקפה אבל תפס פסולה לעולם והוו להו רב ורב נחמן רבים לגבי רבי יוחנן והלכתא כותייהו:

לכבשינהו לכרעיה בארעא. ידחוק רגליו בארץ:

אי נמי נדלינהו. יגביהם:

דילמא מקהה הוא לטופריה בארעא. שמא ינעוץ צפרניו בקרקע: