ר"ן על חולין ד.

גמ' בין בראש הגג בין בראש הספינה. ואע"ג דתנן בהשוחט [דף מא.] אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות כי היכי דלא לימרו לשרו של ים הוא שוחט. ולא לתוך כלים כי היכי דלא לימרו שהוא מקבל את הדם לזרקו לעבודת כוכבים. אפ"ה בראש הגג שוחטין ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט. ובראש הספינה נמי לא חיישינן לחשדא שמא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט. ומיהו דווקא בההוא גוונא דאמרינן בסוף פ' השוחט [דף מא:] מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה:

מתני' השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו. בשבת סקילה וביוה"כ כרת. ודייקינן בגמ' [דף טו.] דמדקתני שבת דומיא דיוה"כ משמע דכי היכי דביוה"כ אסורה באכילה ליומיה שהרי אסור לאכול ביוה"כ ה"נ השוחט בשבת אפילו בשוגג אסורה באכילה ליומיה ומוקמינן נמי מתני' בשוגג ור' יהודה היא דס"ל הכי דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל אבל במזיד לא יאכל דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו. במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. וה"פ המבשל בשבת בשוגג יאכל. אפילו המבשל עצמו ואפילו בו ביום. במזיד לא יאכל. כלומר בו ביום לא יאכל לא הוא ולא אחרים אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין. ור' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דר"מ. כללו של דבר מזיד דר' מאיר היינו שוגג דרבי יהודה. ומזיד דרבי יהודה היינו שוגג דרבי יוחנן הסנדלר. ומוכח האי פירושא ממאי דאיתמר הכא בגמ' ובדוכתין טובא בתלמודא. ואמרינן בגמרא [שם] דכי מורה להו רב לתלמידיה מורה להו כר' מאיר וכי דריש בפירקי' דריש כר' יהודה משום עמי הארץ. הילכך לענין פסק הלכה במבשל בשבת איכא מ"ד דכרבי מאיר קי"ל כיון דרב מורי להו לתלמידיה כותיה וקי"ל כרב באיסורי הלכך במבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלים. ומיהו כי אמר רבי מאיר דמבשל בשבת דבשוגג יאכל ואפילו בו ביום דוקא במבשל הוא דאמר הכי דלית ביה משום מוקצה דהא הוה חזי מערב שבת לאומצא אבל שוחט בשבת אפילו בשוגג מודה רבי מאיר דלא יאכל דהא הו"ל מוקצה מערב שבת אא"כ היה לו חולה מבעוד יום דבכה"ג כיון דליכא משום מוקצה דהא הוה דעתיה עילויה אע"פ שהבריא בשבת ושחטו באיסור בשוגג יאכל הוא עצמו ואפי' בו ביום. אבל רב אחא משבחא והרב אלפסי ז"ל פסקו כרבי יהודה דע"כ לא מורי להו רב לתלמידיה כר' מאיר אלא משום דס"ל דלא איתמר (הלכה) בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין [דף מז.]. אבל אנן כר' יהודה נקיטינן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר התם [דף מו:] הלכה איתמר. ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי ע"ה גבן. וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק ו' מהלכות שבת הילכך במבשל בשבת במזיד יאכל לאחרים במוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם (ואם שחט בשוגג מותר למוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם) ואם בישל בשוגג מותר במוצאי שבת בין לו בין לאחרים:

מיהו כתב בעל הלכות ז"ל דדוקא בכדי שיעשו. וכן דעת רש"י ז"ל וטעמא דמילתא דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו. ויש מי שפירש דלמוצאי שבת מותר מיד דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה ע"י עובד כוכבים כגון שהביא דורון לישראל (ביצה סוף דף כד:) ויש מאותו מין במחובר לקרקע משום דאי שרית ליה לערב מיד אתי למימר ליה בשבת הבא לפי שאמירה לעובד כוכבים קלה היא בעיניו. וכן נמי החמירו בדבר הנעשה על ידי ישראל כשנעשה מאליו וכדתניא בפרק קמא דשבת (דף יח:) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לפי שכיון שהדבר נעשה מאליו קל הוא בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה. אבל במבשל ליכא למיגזר דחילול שבת חמיר להו לאינשי ואפילו שרית ליה למוצאי שבת מיד לא אתי למיעבד לכתחלה. וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק הנזכר למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד. ומ"מ הדבר ברור במבשל לחולה בשבת דמותר לבריא במוצאי שבת מיד דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד. אבל מבשל ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעי' בכדי שיעשו:

גמ' השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. בשר חי ומיהו דוקא בשהיה חולה מבעוד יום הא לאו הכי אסור משום מוקצה. ומהא שמעינן דבשר חי לאחר הדחה אפילו בלא מליחה שרי דהא אמרינן הכא דמותר לבריא באומצא ובמליחה ליכא למימר שהרי בשבת אסור למלוח כדאמרינן בפרק כלל גדול (דף עה:) האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואע"ג דאמרינן התם דה"מ דקא בעי לה לאורחא שהיא מליחה גדולה. התם לאיחיובי חטאת קאמרינן אבל בכל דהו ודאי פטור אבל אסור לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרינן פרק שמונה שרצים (דף קח:) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה. וכ"ש דאי אסרת ליה בלא מליחה דאיכא תיקון טפי דהא משוי ליה אוכלא. אלא ודאי כי אמרינן הכא דשרי באומצא. בלא מליחה קא אמרי' דדם האברים כל שלא פירש שרי וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות דויקרא. והא דאמר בפרק כל הבשר (דף קיג.) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע את הדם של האברים ובעי עלה מהו למיכל מיניה באומצא. דוקא בההיא דבליעא טפי הוא דאיבעיא לן דכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה דמי [וכן] חוטים שבלחי אסורים באומצא משום דם דכמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי כדמוכח לקמן בפרק כל הבשר. הא בעלמא שרי וכן נמי לצלי לא בעינן מליחה מדגרס לקמן בפ' הזרוע (דף קלג.) חוטים שבלחי אסורים וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דאיב. אי לקדרה אדמחתך להו ומלח להו שפיר דמי. ומדלא מדכרינן מליחה בטויה כלל ש"מ בצלי לא בעי' מליחה כלל. אלא מיהו איכא למידק מדגרסינן במנחות בפרק הקומץ רבה (דף כא.) במלח תמלח יכול תבונהו מאי תבונהו יכול יתן בו טעם כבינה. כלומר שישהה בו מלח עד שיתן טעם בבשר כבינה שנותנת טעם באדם: