ר"ן על חולין מה:

אמר לו ישראל לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהם מתנות. קיבה נותן לוקח זה לכהן ואין המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח ששם המתנות וזה לא מכר לו הקיבה:

לקח ממנו במשקל. הליטרא בכך וכך ושקל לו הקיבה נותנה לוקח זה לכהן שהרי הגזלה אצלו והטבח ינכה לו מן הדמים בעל כרחו שמכר לו דבר שאינו שלו. וגרסי' עלה בגמ' [דף קלד.] אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עם הלוקח ואסיקנא דבמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דמר סבר מתנות כהונה אין נגזלות ומר סבר נגזלות ואיכא דמתני להא שמעתא בפ"ע רב אמר לא שנו הא דתנן דנותן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אבל טבח אינו חייב לכהן כלום אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח דינו של כהן עם הטבח משום דמשתרשי ליה זוזי לטבח וחייב לשלם שאסור לו למכור חלק כהנים ולעשות עליהן גזלן ולפיכך חייב להחזיר המתנות לכהן מדין הפרשה ולא בדיינין משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין ורב אסי סבר דמתנות כהונה אין נגזלות הילכך קמא לאו מידי עבד ושני חייב להפריש דאיתנהו ברשותיה וקי"ל כרב אבל מדברי הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות בכורים נראה דה"ק לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאוכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות:

גמ' אמאי. פוטרין את כולם הא יכול לבא כהן עליו משני צדדין כלומר בשני כחות:

בבא לידי כהן. הא דקתני מתני' דפוטרין את כולן בבא אותו בכור לידי כהן ונפל בו מום קבוע וחזר ומכרו לישראל דאי אפשר לומר אי בכור הוא כוליה דידי הוא ומדברי הר"ם במז"ל בפ' הנזכר נראה דהוא מפרש דכיון דבכור זה נתערב בבהמות של ישראל ולקח הכהן האחד מן הספק הרי הוא כמו שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו:

וליתני כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות. משום דלא איקרו עם ואמאי תני השוחט:

זאת אומרת. מתניתין דקתני השוחט אתא לאשמועינן דבעלמא היכא דקא שחט בהמות ישראל הדין עם הטבח כלומר שדינו של כהן לתבוע מתנותיו מן הטבח דהכי משמע השוחט לכהן פטור הא שוחט לישראל חייב השוחט ואין כהן הולך אצל בעל בהמה אלא דהכא כיון שהבהמה של כהן ועובד כוכבים היא פטור הטבח מן המתנות ואילו תנא כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות לא הוה מצי למגמר מיניה האי ומיהו מסתברא דאף על גב דהדין עם הטבח טובת הנאה לבעלים דהיאך הלה עושה סחורה בפרתו של זה:

דרש רבא מאת העם ולא מאת הכהנים. דכהנים לא איקרו עם:

כשהוא אומר מאת זובחי הזבח. דמשמע כל מי שהוא זובח אפילו כהן טבח במשמע ומיהו דוקא בשוחט לישראל אבל בשוחט לצרכו ודאי פטור:

והוה דחיקא ליה עלמא. דחוק ועני היה:

דמגו דפטרת להו ממתנתא. כדאמרינן במתניתין שהמשתתף עמהם פטור מן המתנות:

חייביה רב נחמן. להאי ישראל שנשתתף עמו:

זיל אפיק. הוצא המתנות שתחת ידך ותנם לכהן ואי לא מפיקנא לך רבי טבלא מאונך כלומר כל ראיותיו אוציא מאזניך ויהיו לך כאילו לא שמעתם ל"א משמתינא לך ולא יועיל לך רבי טבלא:

כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות. דכל שלש שבתות כשוחט לעצמו דמי דמימר אמר אי זבני מינאי מוטב ואי לא תהוי דידי מכאן ואילך כיון שהוחזק בטבחות חייב כשוחט בהמות לישראל אי נמי דיותר משתים ושלש שבתות מפני מראית העין הוא חייב אבל מן התורה לעולם הוא פטור הואיל ושלו הוא מוכר:

אבל הכא. האי טבח כהן הא קבע מסחתא וגלי אדעתיה דקביע:

מסחתא. חנות ועלי קבוע לקצב עליו בשר:

ליהוי בשמתא. ואמרינן בגמ' דאי קאי בשמתיה קנסינן מיניה אטמא או גלימא כדחזיא:

זרוע לאחד קיבה לאחד לחיים לשנים. כך הם נחלקות לארבעה כהנים דאיכא שיעור מתנה לכולם אבל לחמשה לא דכתיב ונתן שיהא בהם כדי נתינה:

אפילו גרמא גרמא. לפי ששור איבריו גדולים ואע"פ שהוא מחלק את האבר לשנים עדיין יש בכל חלק וחלק שיעור נתינה מעליא:

מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי. לאו דוקא דהא תנן בפרק כל התדיר (דף צ:) ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן שלוקין צלויין ומבושלין ועלה נמי איתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין אלא ודאי ה"ק מצותן לצלי לסתם בני אדם שהצלי ערב עליהם ביותר הא למי שאוהב יותר שלוק או מבושל היינו מעליותא וגדולה דידיה ובסמוך נמי [דף קלג.] בגמרא אמרינן גבי מתנות אי לקדרה אדמחתך להו וכו'. ותנן נמי גבי מוקדשין ונאכלין בכל העיר בכל מאכל:

אמר רבא בדיק לן רב יוסף. מנסה אותנו אם נדע להשיב ורבא היה כהן:

דחטיף מתנתא. לתינוקות שנושאין אותן לכהנים:

מי אמרינן חבובי מצוה קא מחבב. ויפה הוא עושה ומיהו משמע לי דדוקא כשיתנום לו הבעלים ברצון אח"כ דאי לא לא מספקא מידי דנתינה כתיבא בהו ויש בהם טובת הנאה לבעלים:

ונתן לכהן. ולא שיטול מעצמו:

מימר אמינא הבו לי. הייתי שואלם בפה מלא שהייתי סבור שיהא חבוב מצוה:

חלקם שאלו בפיהם. בני שמואל דכתיב ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ואמר רבי מאיר שלא היתה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם:

הצנועים מושכין את ידיהם. בחלוק לחם הפנים היא במסכת יומא בפרק טרף בקלפי (דף לט.) משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים:

בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא. שמתוך ששוחטין בו בהמות הרבה המתנות מרובות והכהנים מתאספין לנטלם ואילו לא היה נוטל היה נראה שאינו כהן:

ליזכי ליה מתנתא. יתן לו חלק מתנות לקבל זרוע ולחיים וקיבה בשביל הכהן והוא אוכלן ואף על גב דלא אתו לידיה דכהן יכול לזכות בו: