ר"ן על חולין מא.

צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. דאע"ג דקי"ל כשמואל דנ"ט בר נ"ט מותר סכין שאני שלפעמים השמנונית קרוש עליה ואינו ניכר וכשחותך בו הצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש דמתוך חורפיה דצנון בלע וכתב הראב"ד ז"ל מדקאמר אסור סתמא משמע דלא סגי בקליפה דמשום חריפותו ולחותו בולע ונאסר יותר מכדי קליפה וצריך נטילת מקום ומיהו משמע דבנטילת מקום שהוא יותר מקליפה סגי דלא חמור צנון משום חורפיה מחם לתוך חם דכשהן מסולקין מן האור אמרינן לקמן דסגי בנטילת מקום מיהת וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדלא יהיב שיעורא כדיהיב בקישות ואבטיח גריד לבי פסקי משמע דאגב חורפיה בלע טובא ואוסר את כולו דומיא דמאי דאמרינן בע"ז גבי קורט של חלתית דאסור משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי ולא הלכו בה בשיעור קליפה ונטילת מקום אלא אסרו את הכל וכתב ג"כ שהדברים החריפים כשום בצל וצנון ושאר מיני תבלין פעמים שאין מפליטין את הבליעה ולפיכך אסור לשחקם במכתשת של עובד כוכבים אפילו אחר הדחה דאגב דוחקא דכתישה בלעי:

ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריד לבי פסקי ואכיל. גורד מעט בסכין במקום חתך ואוכל אף בכותח וא"ת ואמאי לא סגי להו בהדתה י"ל שמתוך לחותם אי אפשר להדיח אותן דאדרבה ע"י הדחה היה נסרך יותר ולפיכך גורד אותם ודיו והגרידה פחותה מן הקליפה שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולה כאחד מה שאין צריך כן בגרידה. ונטילת מקום המוזכר בפרק כיצד צולין [דף עה:] הוא יותר מן הקליפה שצריך להעמיק וליטול חתיכה עבה קצת ובגמרא [דף קיב.] אמרינן קולחי דלפתא שרו דסילקא אסור ואי פתיך בהו דליפתא שפיר דמי והכי פירושו קולחי דלפתא שרו לפי שהלפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו ומשמע לי דכיון דאמרינן שרו סתמא דלא צריכי מידי לא גרידה ולא הדחה וכן מטין דברי רש"י דסילקא אסור לפי שנתן בהם טעם ואי פתיך בהו דליפתא שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם ממנו:

גרסי' בגמ' בעא רב אמי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמלחא בהדי כדא דכמכא. כמכא חלב שהוא עב ולח או כותח מיבעיא ליה מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר או יתן ממנו לתוך הקדרה א"ל אסור דחיישינן להכי. ובעא מיניה או דחלא מאי א"ל שרי ומ"ש לכי תיכול עלה כורא דמילחא האי איתיה לאיסורא בעיניה והאי ליתא לאיסורא בעיניה. כלומר כותח שנפל למלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. ואיכא למידק היכי חיישינן בכדא דמלחא שמא יפול מן הכמכא לתוכו והא אמרינן בפרקא קמא דע"ז (דף יב.) לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים ומפרשינן התם לא חשו להם חכמים משום צינורא כלומר דלא חיישינן שמא נתזה צינורא מתוך קדרה של עובד כוכבים לקדרה של ישראל איכא למימר דלצינורא דחד יומא לא חיישינן אבל הכא דכל יומי מסתפקי מינייהו חיישינן וכתבו בתוס' שאין לאסור מטעם זה להניח בתיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב אפילו זמן מרובה דהתם נזהר יפה שלא יפול מזה אל זה אבל הכא לא מסיק אדעתיה ור"ח ז"ל פירש מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא בסמוך ממש מי שייבא ליה מילחא לכותחא או לא ואמר ליה אסור דמילחא ודאי משאיב שאיב:

דחלא מאי. כלומר מי חיישינן דשאיב וא"ל שרי וכ"כ הר"מ במז"ל בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות ובודאי דלהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסורא בעיניה [והאי ליתיה לאיסורא בעיניה] אלא שגרסא אחרת היה להם וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגות:

ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא וכו'. יש מי שפירש דכמכא היינו חלב והגוזל היה מלוח אלא שהוא נאכל מחמת מלחו ומש"ה שריא רב חיננא בהדחה בעלמא כדין צונן לתוך צונן שאילו לא היה נאכל מחמת מלחו היה אסור מפני שבולע מן הכמך דהוה ליה חם לתוך צונן וכמ"ד עלאה גבר או היה צריך נטילת מקום וכמו שאפרש לפנינו בס"ד ואפילו למ"ד תתאה גבר היה אוסר מיהת כדי קליפה דאדמיקר ליה בלע כדאיתא בפ' כיצד צולין (דף עו.) א"נ שהכמכא הוא המליח ולא הגוזלא שכמך זה הוא כותח שאמרו עליו בפ' אלו עוברין (דף מב:) דאית ביה תלתא מיא תלתא קורטמי תלתא מלחא אלא דבתר הכי מערבי לה נסיובי דחלבא ומילי אחריני ונקרא כמך והיינו דאמרינן דהאי נאכל מחמת מלחו כלומר אחר שערבו בתוכו החלב ושאר הדברים. וכתב ר"ת ז"ל דאינו נאכל מחמת מלחו דאמרינן היינו בסתם מליחה שבני אדם מולחין לקדרה דכל כה"ג מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו כלומר שאינו נאכל בעוד שמלחו בו וראיה לדבר מדאמר שמואל [דף קיא:] קדרה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ושמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח ובסמוך נמי אמרינן אימליחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ואמרינן נמי אין מולחין אלא על גבי כלי מנוקב ואמרינן נמי דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין ובפרק גיד הנשה (דף צז:) נמי אמרינן הנהו אטמהתא דאמלחן בגידא דנשיא וטעמא דכולהו משום דמליח הרי הוא כרותח וסתמא במליחה דקדרה משמע ועוד הביא ר"ת ז"ל ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כא.) דדם קדשים אי לאו דמעטיה קרא הוה בעי מליחה משום ברית מלח כשאר בשר ופרכינן טעמא דמעטיה קרא הא לא מעטיה קרא הוה בעי מליחה והא אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו דם שבישלו אינו עובר עליו. וטעמא דדם שבישלו משום דכיון שנתבשל נפיק ליה מתורת דם ודכוותה נמי מלחו דכיון דמליח כרותח דצלי הרי נשתנה ואינו עובר עליו וכיון שכן היכי תיסק אדעתין דבעי מליחה והא אי מלחי ליה נפק מתורת דם היינו פירכין התם והרי מליחה דקדשים כמליחה דקדרה היא כדאמרינן התם בהדיא וכן לקדרה אלמא סתם מליחה דקדרה חשבינן לה רותחת וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב דשיעור מליחה לקדרה כשיעור צליה ושיעור צליה כדי הלוך מיל ומשמע משום דקי"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי הוא דיהבינן להו חד שיעורא אלמא בהכי חשיב רותח וכ"כ הרב הנשיא אלברגלוני ז"ל דכל ששהה במלחו שעור שהייה לקדרה הוי רותח ומקמי הכי לא וא"ת והא אמרינן בסמוך דדגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין דבעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מינייהו אלמא אע"ג דלא שלימה פליטת עופות חשבינן להו רותחין י"ל דכיון דבשהייה דקדרה מיקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים דרפו קרמייהו מיקרי רותח מקמי [הכי] הילכך נקטינן דכל ששהה שיעור מליחה לקדרה מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו לפי שאין ראוי לאכלו אא"כ מדיחו וכן נמי מליח דקא בעי ליה לאורחא שאפי' אחר שהעביר מלחו מעליו אין דרך לאכלו אלא לאחר שרייה במים הוי כרותח לעולם ואפילו אחר הדחה ותרי הני גווני הוו בכלל אינו נאכל מחמת מלחו: