ר"ן על חולין מ.

דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא למשפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי. בכבדא לפי שאין דם הכבד יורד על הבשר. ובכחלא נמי אין חלב שבכחל יורד על הבשר דהא כבדא וכחלא תותי בשרא נינהו. ואע"פ ששומן הבשר נכנס בכחל הקילו בכך לפי שאין טעם השומן ניכר בכחל ועוד שלבסוף הוא נפלט ממנו דכבולעו כך פולטו ולפיכך אין ללמוד מזה שיהא מותר לחתוך כחל שצלאו בלא קריעה בסכין שיש עליו טיחת בשר שלא כדעת מקצת מפרשים ז"ל שמקילין בכך ומביאין ראיה מזו:

עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. אם הכבד או הכחל נתונות בשפוד על הבשר לכתחלה אסור מפני שדם הכבד וחלב הכחל יורדין על הבשר ונבלעין בו ומיהו דיעבד שרי ויהבינן טעמא בגמרא בכבדא משום דדמא משרק שריק כלומר מחליק ואינו מתעבה ואינו נבלע. ובכחלא משום דחלב שחוטה דרבנן ומיהו כתב רש"י ז"ל דכי שרינן כבדא וכחלא תותי בישרא לכתחלה היינו דוקא לדידהו שהיו צולין כל צלי שלהן בתנור וחודו של שפוד תלוי למטה אבל לדידן בכל ענין אסורין לכתחלה לפי ששפודין שלנו אינן תלויין אלא שוכבין ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו עליון ולפיכך בכל ענין אסור לכתחלה ולמלוח כבד עם בשר איכא מאן דאמר דכיון דקי"ל [דף צז:] דמליח הרי הוא כרותח דצלי כי היכי דאמרינן בצלי דיעבד אין לכתחלה לא הכי נמי במליחה ותותי בשרא אפילו לכתחלה שרי וילפינן משמעתין שמותר לצלות לכתחלה בשפוד אחד פעמים בשר ופעמים כחל:

ואי איכא בי דוגי. כלי שנותנין תחת הצלי לקבל השומן נקרא בי דוגי:

אסור. מפני הדם הנוטף מן הכבד לתוך הבי דוגי:

ומאי שנא מדמא דבשרא דשרי. הרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ושרי וכדאיתא לקמן:

דמא דבשרא שכן. ויורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים:

קפי. צף למעלה כמו ויצף הברזל [מ"ב ו] דמתרגמינן וקפא פרזלא. ואיכא למידק נהי דדמא דבשרא יורד אפ"ה יאסר השומן מפני שהוא בולע ממנו וכי תימא דמשקה אינו בולע ממשקה אפ"ה יאסר הכלי מחמת הדם ויאסר השומן מפני פליטת הכלי יש לומר דהאי דמא דבי דוגי מדינא לא מיתסר לפי שאין נותנין בי דוגי עד שנצלה כמאכל בן דרוסאי וכלה דמו אלא שמפני שעדיין יוצא מיחל אדום ממנו אסרוהו מפני מראית העין ובכבדא ששניהן מתערבין והכל אדום אסור ובבשרא דשכן דמיה והשאר צלול השומן מותר וכן הכלי מותר:

סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר רותח. צונן אמרי לה בעיא הדחה. כתב רש"י ז"ל ואם חתך בה צונן בעי הדחה ההוא צונן ותמהני מה הזקיקו לרש"י ז"ל לדחוק לפרש דבעיא הדחה אצונן קאי ולמה לא פירש דקאי אסכין ואתי לשון בעיא שהוא לשון נקבה כפשטיה ונראה לי שהזקיקו לפרש כן מדפסקינן לעיל בפ' קמא (דף ח:) דסכין ששחט בה טריפה דפליגי בה רב אחא ורבינא ופסקינן עלה והלכתא (מדתנן) אפילו בצונן דאלמא אין חום בית השחיטה גדול כל כך שיבליע הסכין שהוא קשה וכמו שכתב רש"י ז"ל עלה דההיא הילכך על כרחין כי אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר לא בא לומר דלא ליסגי לסכין בהדחה דודאי אם הדיחה קודם שיחתוך בה סגי לה בהכי אלא כי קאמר אסור לחתוך בה רותח היינו לומר שאם חתך בה קודם הדחת הסכין אסור ההוא בשר רותח מפני טיחת דם שעל הסכין ולא סגי ליה לבשר בהדחה וכיון שכן על כרחין כי אמרינן בתר הכי צונן אמרי לה בעיא הדחה לא קאי אסכין שאם הדיחו אפילו לרותח סגי אלא אצונן מהדר לומר שאם חתך בה צונן קודם הדחה אותו צונן בעי הדחה ואמרי לה דאפילו הדחה לא בעי לפי שהדם בצונן מתפרך וטפל אבל ברותח מתחלחל ונבלע וכ"ת וכיון דסתמא קאמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח היכי אפשר דלימא דבהדחה סגי והא אמרינן בסמוך אאידך דשמואל דאמר קערה שמלח בה [בשר] אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא לישנא דאסור סתמא דייק דלא סגי ליה לכלי בהדחה דאי לא דייק הכי היכי אמרינן שמואל לטעמיה דילמא שמואל הכי קאמר אסור לאכול בה רותח כלומר שאסור לאכול בה קודם הדחה על ספק שידיח אותו רותח איכא למימר דלישנא ודאי הכי משמע דאותו כלי צריך הכשר גדול אבל הכא סיפא דמלתא מוכחא ארישא דכיון דאמרינן דצונן אמרי לה דבעי הדחה כלומר ההוא צונן ממילא משמע דכי קאמר ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו לומר דלא סגי בהדחה דבסוף ולאו למימרא דלא ליסגי לסכין בתחלה בהדחה זה נראה לי על דרך שטתו של רש"י ז"ל. אבל אחרים פירשו דה"ק אסור לחתוך בה רותח עד שיכשירנו הכשר גדול דהיינו הגעלה או ליבון דס"ל לשמואל דבית השחיטה רותח כדאמרינן נמי בסמוך בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח דאלמא כל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא ואע"ג דקי"ל בסכין ששחט בה טרפה מדיח התם הוא שבא לשחוט בו וטעמא משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי מיניה [מכיון שהודח] ולפי זה קי"ל נמי כרבה בר רב הונא דאמר בשוחט בסכין של עובדי כוכבים מדיח ולאו משום דבית השחיטה צונן אלא היינו טעמא משום דכיון דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי וכדאמרינן בפ"ק (דף ח:) וכך פסק הרב אלפסי ז"ל כרבה דאמר מדיח וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהלכות מאכלות אסורות אלא שכתב ואם קלף הרי זה משובח ולא ידעתי למה ואפשר דרפויי מרפיא בידיה. ודאמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה אסכין נמי קאי שאם בא לחתוך בו צונן שידיח הסכין מפני הטיחה הנדבקת על פניו ואמרי לה לא בעיא הדחה אלא בקנוח סגי ואף לא קנוח יפה שהקנוח היפה דינו כהדחה כדאמרינן בפרקא קמא [שם] ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה תו לא צריך אלא לומר דבקנוח מועט סגי ואיכא דיליף מהכא דהוא הדין דכלי הבלוע מאיסור שמותר להשתמש בו צונן בלא הדחה ואפי' למ"ד בעיא הדחה היינו טעמא משום דוחקא דסכינא אבל בשאר מילי לא צריך דאע"ג דתנן [דף קז:] צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה אמרינן עלה בגמ' דאע"ג דצונן בצונן הוא הדחה מיהא בעי ובפ' כיצד צולין (דף עו.) נמי אמרינן צונן לתוך צונן מדיח שאני התם שהן גופו של איסור אבל טעמו ולא ממשו הבלוע בסכין [בצונן] אפילו הדחה לא בעי ואף על גב דאשכחן גבי יין נסך דכלי הבלוע ממנו בעי הדחה ואע"ג דצונן בצונן הוא מיין נסך ליכא למיגמר שהרי נשתנה דינו מכל אסורין שבתורה שהרי החמירו במכניסו לקיום ובכלי חרס שתחלת תשמישן באיסור ובכלי הגת שלא להתירם אפילו בהדחה והכשרו של יין נסך גם כן משונה משאר איסורין שלא מצינו הכשר ערוי וניגוב ולא ישון שנים עשר חדש אלא ביין נסך בלבד ולפיכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורין ואין דברים הללו מחוורין להקל בכך אלא הכא היינו טעמא דמאן דאמר לא בעי הדחה משום דדם מישרק שריק והיינו טעמא נמי דמאן דסגי ליה בהדחה דדוקא גבי דם משום דשריק אבל סכין של עובדי כוכבים דאית ביה משום שמנונית בעיא נעיצה עשרה פעמים במקום קשה לחתוך בה צונן דכיון דאיכא דוחקא דסכינא לא סגי לה כשאר כלים בהדחה והיינו שמעתא דסוף ע"ז: