ר"ן על חולין לב.

ריחא לאו מילתא. שהרי אין כאן ממשו של איסור וכיון שאין פטום זה אלא ריחא בעלמא לאו כלום חשבינן ליה:

בגדי ודבר אחר. שצלו אותם בתנור אחד והתיר:

בת תיהא. פי' הרב בעל הערוך ז"ל שהוא נקב שנוקבין במגופת החבית ומניחין פיהן על פי הנקב ושואפין ריחו של יין כדי לדעת מה טיבו:

עובד כוכבים לישראל שפיר דמי. דבהא ליכא למיחש מידי והא ודאי פשיטא היא ולא איצטריך למימרא אלא משום אידך דישראל לעובד כוכבים:

אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. לאו משום הנאה דריחא פליגי אי מיתסרא או לא דאוקימנא התם בגמ' פלוגתייהו דאביי ורבא כתנאי דתניא הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר ורבי יהודה מתיר דאביי כר"מ ורבא כרבי יהודה והכא ליכא למימר דמשום הנאה מילתא היא דהא הנאה דתרומה שריא ורשאי הוא להריח בה ועוד דהא קי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולדידיה הנאה דלא מיכוין ליה שריא כדמוכח בפרק כל שעה [דף כה:] והכא ודאי בבת תיהא אינו מתכוין ליהנות מיין נסך דלאו ברשיעי עסקינן וכ"ת פסיק רישיה הוא וקי"ל (שבת דף עה.) [דמודה] ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פסיק רישיה שריא דהא אמרינן התם (פסחים דף כו.) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי אלא ע"כ פלוגתייהו דאביי ורבא בהנאה דאכילה תליא דאביי סבר ריחא מילתא כלומר דכשמניח פיו עליה ושואף הריח הרי הוא כאילו שתה ממנו דריחא מילתא היא וכאכילה חשיבא הילכך אע"ג דלא מיכוין כלל אסור דקי"ל (סנהדרין דף סב:) המתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה ורבא סבר ריחא לאו מילתא היא כלומר דלא חשיבא ליה אכילה הילכך כיון דלא מיכוין שרי:

ואיכא מאן דפליג בהא מילתא וכו'. הרודה פת חמה מן התנור:

אסור לאכלו בכותח. מפני חלב שבו:

ביניתא דאיטויא בהדי בשרא. בתנור אחד דאלמא כרב ס"ל ותו דאמר רב אשי עלה אפילו באפי נפשה אסירא משום דקשה לדבר אחר כלומר צרעת אלמא רב אשי מודה לרבא מפרזיקא אלא דמוסיף עלה:

הילכך כד מסלקת האי מימרא דריש לקיש מהכא. ונימא דליתא לדר"ל אלא אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי אשתכח דקאי רב כר"מ דאסר ולוי כרבי יהודה דשרי אפילו בפת חמה וחבית פתוחה:

דלא פליג ר' יוסי עליה דר' יהודה אלא בשעורים מפני שהשעורים שואבות גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל חטים שאין שואבות כר' יהודה סבירא ליה. ולישנייהו הכי מוכח דהא ר"מ אסיר ולא מפרש טעמא כלל ור' יוסי איצטריך לפרושי טעמא אלמא ס"ל דריחא לאו מילתא היא ושעורים שאני מפני שהן שואבות:

ועוד דהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד כלוי דייקא. דקתני עלה מפני התערובות ודייקא ההיא מתני' דמפני תערובת גופים קאמר שמא יתחלפו לפי שאין הפסח נאכל אלא למי שנמנה עליו מחיים אלמא דוקא מפני תערובת גופין אבל לתערובת טעמים לא חיישינן אע"פ שפסח זה נאסר לאותן שנמנו על הפסח האחר:

ורב איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה כדאיתא התם בפ' כיצד צולין (דף עו:):

כיון שנתן טעם בחתיכה וכו'. חתיכת נבלה שנפלה בקדרה על חתיכה שעומדת על שאר החתיכות ונתנה טעם באותה חתיכה לבדה והוא מכיר אותה חתיכת נבלה ומסלקה כיון שנתנה טעם באחת מן החתיכות שבקדרה אותה חתיכה שקבלה טעם נעשית נבלה [כלומר שרואין אותה חתיכה כאילו היא כולה איסור כחתיכת נבלה] ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה והא דאיצטריך למימר חתיכה עצמה נעשית נבלה משום דבלאו הכי אינה אוסרת שאר חתיכות משום דהוי פליטתה איסור והיתר מעורבים זה בזה וכה"ג לא אמרינן מין במינו לא בטיל אפילו לרבי יהודה ודאמרינן כיון שנתן טעם בחתיכה נתן טעם לאו דוקא דכיון דמין במינו לא בטיל לא בעינן נותן טעם אלא כל שבלעה חתיכה המותרת מן האסורה סגי ואוסרת:

דאמר רבי יהודה אין דם מבטל דם. לעיל בפרק כיסוי הדם (דף פז:) גבי דם חיה שנתערב בדם בהמה דס"ל דאין דם בהמה מבטל דם החיה אע"פ שהוא רבה עליו וטעון כיסוי דמין במינו לא בטיל וכיון דס"ל לרב דמין במינו לא בטיל כרבי יהודה דינא הוא דלימא דריחא מילתא היא ואסור דריחא משהו מיהא הוי ולא בטיל לעולם מין במינו הלכך ליתא לדרב כיון דליתא לדרבי יהודה :

והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי וכו'. וכמו שכתוב בהלכות קצת דברי הרב אלפסי ז"ל בכאן אינן מחוורין דמה שכתב דרב לטעמיה דסבירא ליה דמין במינו לא בטיל אפילו במשהו ומש"ה אסר בריחא ליתא דהא אמרינן עלה בגמ' דפלוגתייהו תליא בפלוגתא דפליגי תנאי בהרודה פת חמה והניחו ע"פ חבית יין של תרומה שהוא מין בשאינו מינו והוי בששים לכ"ע ואמרינן דר"מ אוסר משום דס"ל דריחא מילתא היא ורב כר"מ ועוד דהא אביי דסבירא ליה נמי כרב אע"ג דס"ל דכל איסור שבתורה בששים אלמא כי אמר רב ריחא מילתא היא לאו משום דס"ל דמין במינו לא בטיל ומאי דקאמר נמי דלוי לא שרי לכתחלה אלא בדיעבד ליתא דהתם בפ' כיצד צולין [דף עו:] מוכח דלוי אף לכתחלה קאמר מדמקשינן עליה ממתני' דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ולא משני התם לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי ועוד דגרסינן בירושלמי במס' תרומות מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אמר רבי ירמיה בשם רב אסור שמואל בשם לוי [אמר] מותר אלמא דלוי אפילו לכתחלה שרי ועוד דרבא דאזיל בשיטתיה דלוי שרי בבת תיהא אפילו לכתחלה וכן מ"ש הרב אלפסי ז"ל דפת שאפאה עם הצלי הוי כדבר שיש לו מתירין (וכיון דיש לו מתירין) דאפילו באלף לא בטיל ריחא נמי לא בטיל אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מילתא היא אפילו בפני עצמו קאמר דהא בת תיהא הכי היא והיאך אפשר דבפני עצמו לאו מילתא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל כשאר האיסורין בנותן טעם וראיה לדבר מדתנן בנדרים (דף נב:) הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו נותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאיתא בפרק הנודר מן הירק (דף נט.) משום דאי בעי מתשיל עלייהו ואפ"ה צריך נותן טעם אלא שיש לי תירוץ בקושיא זו וכתבתיו במסכת נדרים בפרק הנודר מן המבושל [דף נב.] בס"ד ומיהו אכתי לא נהירא דהא אשכחן בבשר בחלב דמותר כל היכא דליכא נותן טעם דהא אמרינן (חולין דף קיא:) דדגים שעלו בקערה שנתבשל בה בשר שמותר לאכול בכותח משום דהוה ליה נ"ט בר נ"ט ולא אסרינן ליה משום דבר שיש לו מתירין מפני שאפשר לאכול הדגים בלא כותח אלמא לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שנאסר עם כותח לעולם דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא כשיש היתר אחר איסורו לגמרי כביצה שנולדה ביום טוב ומאי דקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל מההיא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלו עם הכותח וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזיקא לאוכלה בכותחא לא קשיאן דאפילו אתיא ההיא מתניתא דלא כלוי לא איכפת לן דלוי נמי תנא הוא ותני מתניתא ואי משום עובדא דרבא מפרזיקא נמי לא איכפת לן דמימרא דרבא סתם דהוא מריה דתלמודא עדיפא לן והא דאמר רב אשי עלה אפילו באפי נפשה נמי אסור משום דקשה לדבר אחר לאו דמודה לדיניה דרבא מפרזיקא אלא לומר דבלא"ה מיתסר משום סכנתא ועוד דאפשר דמתניתא דרב כהנא ועובדא דביניתא אפילו לוי מודה בהו משום דכיון שריח הבשר נרגש בהן הטועם אותן יהא סבור שממשו של בשר נבלע בהם וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבשר בחלב ומשום הכי אסור מה שאין כן בבשר שחוטה שצלו עם בשר נבלה שאין ריחה וטעמה של נבלה נרגש בשחוטה כלל ועוד שאפשר שחומרא הוא שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין דמשום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו החמירו בו יותר משאר איסורין כמו שהחמירו בו [דף קג:] שלא להעלותו עם בשר על השלחן משא"כ בשאר איסורים שאם אוכל עם העובד כוכבים על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר איסורים הלכך בפת שאפאה עם הצלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו ריח [בשר] שלא לאוכלו בכותח ולאו משום דריחא מילתא היא דא"כ אפילו בפ"ע תהא אסורה וכדאמרינן (פסחים דף ל:) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה שלפי שאדם אופה ממנו בפעם אחת לימים הרבה אם אתה מתיר לאוכלו בפני עצמו יבא לאוכלו בכותח אבל כיון שאף בחלב אינה אסורה מן הדין דריחא לאו מילתא היא לא אסרוה בפ"ע דהוה ליה גזירה לגזירה אבל לאכלה עם חלב אסורה לכ"ע משום חומרא דבשר בחלב ואפילו לוי ורבא דאית להו דריחא לאו מילתא היא מודו בה: