ר"ן על חולין ב:

ואמרי' בגמ' [דף ח:] לימא קסבר רב בית השחיטה רותח ורבב"ח סבר בית השחיטה צונן ואמרינן דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומש"ה רב דאמר קולף שפיר ומ"ד מדיח סבר איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי ואיכא לישנא אחרינא בגמרא דכ"ע בית השחיטה צונן מ"ד מדיח שפיר דאע"ג דקי"ל בסוף ע"ז [דף עו:] דסכין לחתוך בו צונן בעי שיפה או נעיצה בקרקע עשר פעמים היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד בהדחה סגי ורב דאמר קולף משום דאגב דוחקא דסכינא בלעי סימנין. ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כרבה [בב"ח] דאמר מדחי ולא משום דבית השחיטה צונן דהא אמרינן בפרק כל הבשר (דף קיא:) סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח מדקאמרינן אסור סתמא משמע עד שיכשיר הכשר גדול כהכשרו של כלי שבלע ברותחין דדכוותה נמי אמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ושמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאיתמר אסור סתם משום שהוא רותח הוא הלכך מדאמרינן סתמא סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח ש"מ דבית שחיטה רותח אלא דהא דקי"ל מדיח משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי וכן פסק הר"מ במז"ל בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות. ואיכא מאן דפסק כרב לחומרא וכן דעת רש"י ז"ל:

סכין ששחט בה טרפה. שבא לשחוט בה:

והילכתא אפילו בצונן. והכי איפסיק בהדיא בגמ' ואפ"ה איכא למימר דקי"ל כמ"ד בשוחט בסכין של עובדי כוכבים קולף לפי שהסימנין רכין וקלין לבלוע איסורו של סכין אבל הסכין קשה הוא מלבלוע שמנוניתא של טרפה וכן כתב רש"י ז"ל:

מכפרה בבליתא דפרסא. מקנחו בחתיכת בגד ישן של וילון שהוא קשה. ואיכא למידק והיכי סגי בהדחה או בקינוח והא תנן הסכין שפה והיא טהורה ואמרינן בסוף ע"ז [דף עו:] דלחתוך בה צונן קאמר תירץ רבינו תם דשאני התם דבלעה סכין מרותח גמור ואיכא מאן דאמר דשאני הכא שלא בלעה מן האיסור אלא פעם אחת:

הטבח צריך שיהיו לו שלשה סכינים אחת ששוחט בה. פירש"י ז"ל שלא יחתוך בה ד"א שלא תפגם ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה. והקשו עליו דהא ודאי כל שעה ששוחט צריך לבדוק ואין לו לסמוך בשחיטה זו בבדיקת סכין שבדק בשחיטה אחרת שהרי עשוי לפגום מעצמו וכיון שכן למה הוא צריך ליחד סכין אם בדק ומצא סכין כשר מוטב ואם לאו הרי היא אסורה. לכך פירשו דהיינו טעמא דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו וכן נמי בעינן שתהא סכין מיוחדת לחתוך בו חלבים מפני שמנונית שעל פני הסכין דאע"ג דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי וכי מלח ליה לבשר ודאי מדיחו דהא קי"ל בפ' כל הבשר (שם) מדיח ומולח ומדיח הא אמרינן דהיינו היכא דלא חלליה בי טבחא אבל חלליה בי טבחא לא צריך והכא נמי זמנין דבתר דחלליה טבחא מחתך בה הבשר ואיכא משום דם או משום חלב:

ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואח"כ נחתוך בה חלבים. כלומר דאע"ג דבתר הכי צריך לחתוך בה בשר התם בשעתא אחריתא מסתמא לא משתמש בה אלא בהדחה אבל בשעה שמשתמש בה לאו אדעתיה להדיח בין בשר לחלב:

ופרכינן בגמ' השתא נמי מחלפי ליה. ומתרצינן כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא. ופירש"י ז"ל עושה בהן סימנין ויש שלמדו מכאן שהמנקר בשר צריך ב' סכינין אחד לחתוך בו בשר ואחד לחתוך בו חלב ואינו נראה שא"כ אין לדבר סוף שאותו של בשר כיון שהתחיל לחתוך במקום החלב אסור מיד אלא ודאי לא צריך והכא שאני שהוא חותך חלב גמור סמוך לשחיטה שהוא חם אבל נהגו שהמנקר נותן בגדו על ירכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד:

גזרה שמא ידיח חלבים. ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית ע"י שפשוף המים ויהא נדבק בבשר:

לא ליסחוף איניש כפלי. הכסלים שחלב הכליות דבוק בו לא יהא כופה אותם על גב בשר שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר כך פרש"י ז"ל ונראה מדבריו דאפי' דיעבד הבשר נאסר ומיהו משמע דבקליפה סגי דהא אינו רותח גמור ודי שיהא כרותח דבית השחיטה דאפילו לרב סגי ליה בקליפה והר"ם במז"ל כתב בפ"ז מהלכות מאכלות תסורות שכל אלו אינן אלא לכתחלה נראה שהוא מפרש מטעם שמא ישכח מלשפשף היטב אבל בדיעבד בשפשוף סגי ליה:

אי הכי כי תריצי נמי. כשהן מונחין על הדף כדרכן והחלב למעלה הא קא בלעי כפלי גופייהו מחלב הדבוק שם:

קרמא. קרום מפסיק בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מכסלים הקרויים פלאנק"ש ועב וחזק הוא ולכך הוא אסור שהחלב נבלע בו אבל אינו נבלע כל כך שיהא זב לבשר שתחתיו:

מעילאי נמי איכא קרמא. כי סחיף להו על גבי בשר יש קרום מפסיק שאין לך חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:

מיפתת. לשון פתות אותה פתים וכתבו בתוספות דכי אמרינן דלא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דוקא בעוד שהם חמים אבל לאחר שנצטננו מותר ומקרא מלא דבר הכתוב וישימו את החלבים על החזות:

צריך שילמוד שלשה דברים. כתב. לכתוב שידע לחתום שמו אם ישב בדין או בעדות:

שחיטה. לאמן את ידיו בכך ואע"פ שבקי בהלכותיה:

קשר של תפילין. יש בו אומנות שעשוי כעין אות יו"ד ודלי"ת שיהא נראה בהם שדי. השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה תלויה בהן כעין יו"ד והקשר כמין דלי"ת:

איתמר השוחט בסכין. ולאחר מכן נמצאת פגומה ויודע הוא שכששחט בה בדקה קודם שחיטה והיתה יפה אבל לא בדקה אחר שחיטה מיד:

אפי' שבר בה עצמות. בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למתלייה בעצמות:

פסולה. השחיטה שמא בעור הבהמה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע וקרא וזבחת כתיב. וטעמיה דרב הונא משום דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לעולם אינה יוצאה מחזקתה עד שיודע לך שנשחטו הסימנין כראוי בסכין בדוקה ולפיכך כל שנמצאת פגומה אע"פ ששבר בה עצמות א"נ שנאבד הסכין ולא נבדק אחר שחיטה לרב הונא פסולה:

ורב חסדא אמר כשרה אימור בעצם נפגמה. באותו ששבר בה ואמרינן בגמרא דלרב חסדא אפילו בשלא שבר בה עצמות ונמצאת פגומה כשרה דתלינן דילמא בעצם דמפרקת איפגימא לאחר שנגמרה שחיטה והיינו דאמרי' בסמוך והלכתא כוותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות דאלמא רב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר דתלי בעצם דמפרקת וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאיתיליד ולא בבהמה וסכין היה בחזקת בדוק ממשיכים חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם: