ר"ן על חולין כז.

גמ' ת"ר כל בהמה תאכלו לרבות את השליא וכו' ת"ל אותה ולא שיצאה מקצתה. משום דחיישינן שמא יצא ראש הולד ובלאו קרא חיישינן להכי ואסמכתא בעלמא הוא והכי איתא בגמרא:

כל דבר שיש בו משום רפואה. כגון משקה או סם או לחש שהוא לוחש על המכה:

אין בו משום רפואה. כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכה"ג שדומה לניחוש כך כתב רש"י ז"ל כאן ובסוף פרק במה אשה (דף סז.) פירש דבר שיש בו משום רפואה שניכר שיש בו משום רפואה אבל דבר שאינו ניכר שיש בו רפואה אע"פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי ולא מחוור דהא שרי התם שן של שועל ומסמר הצלוב אע"פ שאין רפואתן ניכרת אלא ה"ק כל שיש בו משום רפואה ואע"פ שאינה ניכרת שרי שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשה תוהו שלהם שאין בהם תועלת:

דליכחוש חיליה. שמרוב שמנו הוא משירן:

דליחזיוה אינשי. סימן הוא לו שמשיר פירותיו:

טמא טמא יקרא. צועק ואומר טמא הוא:

קיבורא בדיקלא. דרכן היה בדקל המשיר פירותיו שלוקחין אשכול תמרים שאינן מבושלין ותולין עליו:

כי האי תנא. לבקש עליו רחמים:

הדרן עלך בהמה המקשה

אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל. משום דבעי למיתנא בחולין ובמוקדשין דאיצטריך למילף מקראי כדאיתא בגמרא תנא בארץ ובחו"ל דלא איצטריך דהא חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל:

בפני הבית ושלא בפני הבית. בזמן הבית ושלא בזמן הבית ואיצטריך דסד"א כיון דאותו ואת בנו בענינא דקדשים כתיב בפני הבית דאיכא קדשים לינהוג שלא בפני הבית דליכא קדשים לא לינהוג קמ"ל והכי איתא בהדיא בפרק שלוח הקן (דף קלח:):

חולין בחוץ שניהם כשרים. והב' סופג את המ' ל"ש שחט את האם תחלה ול"ש שחט את הבן תחלה. ל"ש שחטינהו חד גברא ול"ש שחטינהו תרי גברי יליף בגמ' דחייב וכתב רש"י ז"ל דמשום דבעי למיתנא שניהם פסולין ואחד פסול ואחד כשר תנא הכא שניהם כשרים ואע"ג דלא אצטריך אבל בתוס' כתבו דאין צורך לכך דודאי איצטריך דמדכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן מיניה בפרק כל הבשר (דף קיד:) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל סד"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר קמ"ל דלא כדמפרש טעמא התם [דף קטו.] דמדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכתוב בהלכות גדולות דקמא שרי למיכליה לאלתר ובתרא אסור באכילה ליומיה וקנס הוא שלמד הרב ז"ל ממעשה שבת:

גמ' יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות. שיהא אסור לשחוט האב והבן ביום אחד וכן האם והבן:

ודין הוא. שלא יהא נוהג אלא בנקבות:

וחייב באם על הבנים. בשלוח הקן שהוזהר שלא יקח שניהם:

אינו נוהג אלא בנקבות. דכתיב והאם רובצת ולא האב רובץ:

לא עשה מזומן. דכתיב כי יקרא פרט למזומן. כלומר עוף שלו אינו חייב בשלוח:

תאמר באותו ואת בנו וכו'. הואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם:

אותו אחד ולא שנים. באחד הוא נוהג ולא בשנים:

ומאחר שחלק הכתוב. וא"א שינהוג בשניהם אלא בזכרים או בנקבות:

יש בדין לזכות. יש ללמוד מדין הראשון באיזה ינהוג דהשתא ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמה חומרא היא זו לומר כך מה לי זכרים ומה לי נקבות:

ואם נפשך לומר אותו כתיב דמשמע זכר. אם רצונך להקשות מפשט הכתוב דכתיב אותו דמשמע זכר:

יצא זה שאין בנו כרוך אחריו. בנו משמע שנראה לו כבן שכרוך ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחר אמו ולא אחר אביו:

חנניא אומר נוהג בזכרים ובנקבות. מפרשינן בגמרא טעמיה דחנניא משום דכתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דהיינו נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות וס"ל לחנניא דחוששין לזרע האב כלומר דהולכין אחר זרע האב כשם שהולכין אחר זרע האם:

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא איכא מ"ד ליתא לדחנניא דא"ל רבי אבא לשמעיה כדמעיילת כודניאתי בריספק כשתכניס לי פרדות לקשרן בעגלה למשוך אותה עיין בהני דדמיין להדדי ועייל. הסתכל שיהו דומות זו לזו בזנב ובאזנים משום דאמרינן בגמ' שאותן שאמן סוסיא זנב שלהן ארוך ואזניהן קצרות כשל סוס ואותן שאמן חמורה זנב שלהן קצר ואזניהן ארוכות כשל חמור אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב אלא הולכין אחר האם לגמרי והנולדות מן הסוסיא דין סוס עליהן והנולדות מן החמורה דין חמור עליהן לפיכך היה מזהירו שיזהר שיהו דומות בסימנין שאילו אחת בת סוסיא ואחרת בת חמורה איכא משום מנהיג בכלאים ואילו לדברי האומר שחוששין לזרע האב אפילו אינן דומות שרי שבכולן יש שני צדדין:

וסימנין דאורייתא. סימנין הללו של זנב ושל אזנים סימנין מובהקים הם לסמוך עליהם בשל תורה שהרי היה סומך רבי אבא עליהם:

ותניא רבי יהודה אומר פרדה שתבעה זכר אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה. בגמרא איבעיא לן לרבי יהודה אי מפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה ואמרינן דנפקא מינה למשרא פרי עם האם כלומר אם הוא מותר להרביע פרד שאנו יודעים שאמו חמורה עם חמורה ושאמו סוסיא עם סוסיא דאי פשיטא לן דאין חוששין לזרע האב מותר שצד האב שבו כמאן דליתיה דמי ואי אמרינן דספוקי מספקא ליה פרד עם האם אסור דדילמא חוששין לזרע האב והוי כלאים צד אב שבו עם מין אמו והך מתניתין דפרדה שתבעה זכר בכל חד מהני גווני מיפרשא דאי מפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב ה"ק אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כלומר עד שיודע לנו מין אמו מהו שאם היא סוסיא מרביעין עליה סוס ולא חמור ואם היא חמורה מרביעין עליה חמור ולא סוס ואי ספוקי מספקי' ליה אי חוששין לזרע האב או לא אתיא שפיר טפי כפשטה דאפילו בשאנו יודעים מינה דאמה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור מפני חשש צד האב שחוששין לו ג"כ לפיכך אין מרביעין עליה אלא מינה כלומר פרד כיוצא בה שאמותיהן שוות וכי תימא אפילו מינה היכי שרי אמאי לא חיישינן לצד סוס שמשתמש בצד חמור וצד חמור בצד סוס דהא תנן (פסחים דף פח:) גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם וכו' אלמא לישא חציה שפחה וחציה בת חורין נמי אינו יכול משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות דאי שרי היכי אמרינן יבטל יש לומר דהתם הוא דאיכא צד עבדות וצד חירות ממש אבל הכא אע"ג דמסוס וחמור אתו אין כאן צד סוס וצד חמור אלא בריה בפני עצמה היא שנעשית משניהם [ומהאי] טעמא הוא דשרי להשתמש בפרדות עצמן ואין אומרים משתמש הוא בסוס וחמור וליתא לדרב אסי דאמר אין רוכבין על הפרדה מק"ו כדאיתא בספרי: