ר"ן על חולין כה.

גרסינן בנדה (דף כד.) וכו'. באשה אינו ולד אינו חשוב ולד. שתהא טמאה אמו בשבילו טומאת לידה:

בריה בעלמא ליכא. אין בריה בעולם כיוצא בזו:

וכי אגמריה רחמנא למשה. דטמאה במעי אמו אגמריה דבלאו הכי לא משכחת לה:

וכי אגמריה רחמנא למשה. דטמאה בעלמא אגמריה על מין שבעולם כיוצא בזו אבל במעי אמו שרי מרבויא דבבהמה:

מאי דעתיך לחומרא. שתהא אמו טמאה לידה קולא הוא דקא יהבת לה דמי טוהר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה:

מתני' מבכרת שהיא מקשה לילד. בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים דכל כמה דלא נפק רובו לאו קדוש הוא:

יצא רובו כאחד וחתכו ה"ז יקבר. דביציאת רובו חל קדושה עליה דקרינא ביה אשר יולד:

ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור ואפי' ברישא כיון שיצא רובו אע"פ שיצא אבר אבר ואע"ג דלא חייל קדושה עליה תו לא חשיב הבא אחריו פטר רחם דלא גרע קמא מחררת דם דפוטרת מן הבכורה כדאמרינן לקמן:

ומדתנן יצא רובו הרי זה יקבר משמע שאינו מותר למכרו לעובד כוכבים לפי שאסור בהנאה וה"נ משמע בזבחים בפ' טבול יום (דף קג:) דתנן התם א"ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר"ע מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו אלמא עורו מותר אבל בשר אסור בהנאה ויקבר ואיכא למידק דהא בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשים (דף לב:) משמע דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו אפילו עובד כוכבים דתנן התם ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם כהן על הבכור וב"ה מתירין אפילו בעובד כוכבים תירצו בתוס' דכל שהוא נאכל לכהן במומו שרי לזמן עליו את העובד כוכבים דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך אבל היכא שהוא אסור באכילה כגון שנמצאת טרפה לא איתקש לצבי ואיל הילכך אסור בהנאה ויקבר ותדע לך דהא ר"ע הוא דאמר בפ' טבול יום (שם) דיאותו הכהנים בעורו אלמא בשרו אסור ובפרק כל פסולי המוקדשין מוקמינן בגמ' דההיא דבית הלל שאמרו מזמנין עליו את העובד כוכבים כותיה דר"ע:

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי ובן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. וא"צ שחיטה ומודה ר"מ בהכי דאתרבו מכל בבהמה תאכלו כיון דאינן בני קיימא ומיהו דמו אסור אע"פ שחלבו מותר כדאיתא בגמ' ונ"ל דהיינו טעמא דליכא למגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכלא כגון חלב וגיד הנשה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה הכא כיון דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה לא מוקמינן ליה אדם:

מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה. דס"ל לר"מ דחדשים קא גרמי לשוויה בהמה באפי נפשה ולא איתרבי מכל בבהמה תאכלו:

וחייב באותו ואת בנו. שלא ישחטנו ביום ששחט את אמו:

וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. דסבירא ליה דחדשים ולידה קא גרמי ומש"ה מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו:

ורבי שמעון שזורי אומר וכו'. בגמרא פרכינן רבי שמעון שזורי היינו ת"ק ואמרינן דהפריס על גבי קרקע איכא בינייהו הפריס עמד על פרסותיו לת"ק כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דילמא אתו לאיחלופי ולאכול בהמה בלא שחיטה:

גמ' ולענין דמו איתמר א"ר שמעון בן לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו. פרכינן עלה בגמ' דהא תנן קורעו ומוציא את דמו ומשנינן לומר שאין ענוש כרת כלומר דכי קאמר רשב"ל מתיר בדמו לא שיהא מותר ממש אלא לומר שאין בו כרת משום דכיון דשליל לא חשיב בהמה באפי נפשיה אין דמו קרוי דם הנפש שיהא בהכרת אלא כדם האיברים הוי ואסור ולפי זה נראה דר' יוחנן דאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו היינו לומר שחייבין עליו כרת וכתב הרמב"ן ז"ל דר' יוחנן הוא דאמר הכי אליבא דר' יהודה דאית ליה דם התמצית בכרת אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאמרי דאינו חייב על דם התמצית אלא באזהרה כדם האיברים דם שליל נמי ליתיה אלא באזהרה וזה שכתבה הרי"ף ז"ל בהלכותיו לאו לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא אלא רצה לאסור דמו על פי הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה ואין דברי הרי"ף ז"ל מוכיחין כן ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות שהדם הנמצא כנוס בתוך לבו של שליל חייבין עליו כרת נראה שדעתם ז"ל דלרבי יוחנן אפילו אליבא דרבנן איכא כרת בדמו של שליל והארכתי בזה בחדושי:

גרסי' בגמ' [דף עה.] הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב בן תשעה חי ואכל רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים קא גרמי ור"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא קא גרמי וקי"ל כר' יוחנן הלכך כי אמרינן חלבו מותר דוקא כשלא יצא החלב לחוץ קודם שנשחטה אמו אבל יצא לחוץ אסור וענוש כרת ומיהו אפילו ר"ל מודה דאסור מידי דהוה אהוציא העובר את ידו שאין היד ניתר בשחיטת אמו:

השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי לדברי האוסר. בן ט' חי בכשרה עד שישחטנה מתיר את זה באכילה ששחיטתו מטהרתו:

לדברי המתיר. בלא שחיטה בשל כשרה אוסר הכא דשחיטה דידה לא מהניא ובשחיטת הטריפה לא משתריא שהרי הוא כאחד מאיבריה ואע"פ שמי שמתיר מודה שכל שלא נשחטה אמו ניתר בשחיטת עצמו וכדתנן קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה ה"מ בשלא נשחטה כלל אבל זה אע"פ שהיא טרפה שחיטתה שחיטה לטהרה מידי נבלה וס"ל לר' אמי דלדברי המתיר כיון שנשחטה אמו אין לו שחיטה כלל:

רבא אמר אף לדברי המתיר מותר מ"ט ארבעה סימנין אית ליה להאי. דס"ל לרבא דהתירא הוא דרבי רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהואי ניתר בשנים מארבעה סימנין או בושט וקנה שלו או בשל אמו: