ר"ן על חולין כב:

תניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. דכיון דלא נתפתחו עיניהם כשרץ חשיבי ומיהו דוקא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והכי איתא בגמרא ורבנן סברי כיון שיצא לאויר העולם שרי אבל היכא דלא יצא לאויר העולם אמרינן בגמרא דאפילו רבנן מודו דאסירי. ולענין הלכה איכא מ"ד דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ומוכח בהדיא בפרק החולץ (דף לז:) דאפילו בברייתא נמי אמרינן הכי אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כאן כרבנן דאע"ג דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי הכא שאני משום דרבי יוחנן קאי התם בפרק קמא דביצה (דף ו.) כרבנן דגרסינן התם אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן [ומשמע] דאפילו בו ביום מותר אע"פ שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכי איתא כדתניא התם אפרוח שנולד ביו"ט אסור ורבי אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו אלמא סתמא הכי איתא ואפילו הכי שרי לרבי יוחנן ורב נמי דאסר דוקא ביו"ט ומשום מוקצה וכדאיתא התם אך בחול לכ"ע שרי הילכך נקטינן דאפרוחים שיצאו לאויר העולם שרו אע"פ שלא נתפתחו עיניהם אבל היכא דלא יצאו לאויר העולם הא אמרינן דאפילו רבנן מודו דאסירי:

אמר חזקיה מנין לביצת טמאה שאסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש ליענה. והלא מטלת [ביצים] היא ולא שייך בה בת ועוד שאין דין הבת חלוק מאמה דליכתוב בתה ומאי דכתיב בני יונה התם נמי לדרשא אתי קטנים ולא גדולים כדאיתא בפרק קמא בגמרא (דף כב:):

אלא זו ביצתה. ובגמרא שיילינן אמאי דרשינן מבת היענה דהיינו ביצתה ולא אמרינן דהיינו שמה כדכתיב תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה ומפרקינן דמדפסיק ליה ספרא בתרתי תיבות ש"מ דתרי שמי נינהו ופרכינן אלא מעתה את כדר לעומר דפסיק ליה ספרא בתרתי ה"נ דתרי שמי נינהו הכי השתא התם בשתי תיבות פסיק ליה בשתי שיטין לא פסיק ליה הכא בשתי שיטין פסיק ליה ומכאן לענין גט שאין פוסקין שם האיש ולא שם האשה בשתי שיטין אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן דומיא דכדר לעומר. ואיכא למידק למה לי קרא למיסר ביצה טמאה הא קי"ל היוצא מן הטמא טמא יש לומר משום דביצה טהורה גופה כי שריא חדוש הוא אמאי לא חשיבא אבר מן החי וכיון דחדוש הוא סד"א דטמאה נמי לישתרי קמ"ל. ודכותה נמי אמרינן גבי חלב בפירקא קמא דבכורות (דף ו:) סד"א כיון דחלב טהור גופיה חדוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב דטמאה נמי לישתרי קמ"ל. וביצה [טהורה] דשריא אמרו רבוותא ז"ל דנפקא לן מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ודרשינן בפרק שלוח הקן (דף קמ.) במותר לך לאפוקי עוף טמא שאינו חייב בשלוח הקן ודרשינן נמי תקח לך ולא לכלביך וכי תימא ולמה לי קרא למשרייה כיון דאפרוח שלו טהור על כרחין היא נמי טהורה דאי לא הא קי"ל כל היוצא מן הטמא טמא יש לומר דאפי' ביצה טמאה אפרוח מותר דאפילו אפרוח של ביצה טרפה שרינן התם בתמורה בפרק כל האסורין (דף לא.) משום דלכי מסריח הוא דקא גביל כלומר שאחר שהביצה מסרחת האפרוח מתגבל ונוצר ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא וכמו שהביאה הרב אלפסי ז"ל בסמוך:

אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שהוא טהור. פירשתיה למעלה:

אם חולק את רגליו. כלומר אצבעותיו:

שתים לכאן ושתים לכאן טמא שלש לכאן ואחת לכאן טהור. פירוש כללא קמא דוקא דכל חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא אבל כללא בתרא דשלש לכאן ואחת לכאן יש מהם טמאין ויש מהן טהורין ואמרו שכך נראה לעין:

כל עוף הקולט מן האויר טמא. כשזורקין לו את מאכלו קולטו לתוך פיו ומקבלו מן האויר:

צפרתא. מכירין היו שהיא טהורה וזה שמה:

קולט ואוכל. שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענה:

שוכן ונדמה קאמרינן. נדמה שהיו לו אותן סימנין עצמן שיש לו לעורב. ולפי פירוש זה העוף הנקרא אישטורני"ל טמא שיש לו אותן סימנין עצמן שיש לעורב שהן אצבע יתירה וקרקבן נקלף וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש במאי דאמרינן בגמרא עורב זה עורב. למינהו רבי אליעזר אומר להביא הזרזירין אמרו לו לרבי אליעזר והלא אנשי תמרתא היו אוכלין אותן וכו'. ופרש"י ז"ל שהזרזיר הוא העוף הנקרא בלע"ז אשטורני"ל ואם כן האישטורני"ל עוף טהור הוא כיון דרבנן פליגי עליה דרבי אליעזר ולפי זה נצטרך לפרש דכי בעו רבנן שוכן ונדמה היינו שיהא דומה לעוף טמא בפרצופו ומנהגו וכן פרש"י ז"ל נדמה דומה להן במראיהן עד כאן. והאישטורני"ל אע"פ שהוא שחור אין פרצופו דומה לעורב לפי שהוא קטן ולא מנהגו שהוא מזמר תמיד אבל אם נפרש נדמה בסימנין האישטורני"ל עוף טמא הוא שהרי יש לו אותן סימני טהרה עצמן שיש לעורב:

תנו רבנן עורב זה עורב שחור. דסתם עורב הכי איתיה כדכתיב (שה"ש ה) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב:

עורב העמקי. שיש בו בהרות לבנות וקרי ליה עמקי מפני שבהרת לבנה במקום שחרות נראית עמוקה כמראה חמה שנראית עמוקה אצל צל:

והבא בראשי יונים. לקמן מפרש:

למינו. להביא את הזרזיר למינהו להביא סנונית לבנה. האי תנא סבר כרבי אליעזר דאסר סנונית וזרזיר משום דסבירא ליה דשוכן עם הטמאים אע"פ שאינו דומה להם טמא ואנן קי"ל כרבנן דבעו שוכן ונדמה כמו שפירשתי. ולפי זה סנונית וזרזיר מותרין ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא זו בהלכות מפני שהוצרך להביא עורב העמקי ובא בראש יונים הביאה כולה אבל בסנונית וזרזיר לא קי"ל הכי דהא אמרינן בגמרא דפליגי בהו רבנן עליה דרבי אליעזר:

לא תימא דאתי בראש יונים. אל תטעה לפרש בא בראש יונים דהיינו שהוא שוכן עם היונים ובא בראשם:

מתני' ובחגבים. זהו סימן טהרתן כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין הם שני רגלים ארוכין לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפוץ מתעצם בהם וקופץ וכנפיו חופין את רובו והם ארבעה סימנין. הכי גרסינן כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ולא גרסי' וקרסוליו וכנפיו. וסימנין הללו מהם שנתפרשו בתורה ומהם שנאמר פירושן מדברי סופרים ארבע רגלים וקרסולין הרי הן מפורשין כל הולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ והכרעים הם הקרסולין שמתעצם בהם וקופץ וארבע כנפיו חופים את רובו ילפינן להו בגמרא בכלל ופרט וכלל שהפרטות האמורות בתורה דהיינו ארבה וסלעם ואינך כולם יש בהם ארבע סימנין הללו: