ר"ן על חולין טו.

ואי מחייה ופסיק חוטרא אגבה. שהכה אותה לרחבה:

א"נ מחייה לאורכה באורך כל השדרה ואית ביה קטרי שהמטה אינו חלק ויש בו קשרים חיישינן לריסוק אברים והוא שלא הלכה ואיכא מאן דאמר דאפילו הלכה בכה"ג בעיא בדיקה בחוט השדרה:

עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה. בכל הני דחיישינן לריסוק אברים כל ששהתה מעת לעת כשרה בבדיקה כדאיתא לקמן וקאמר רב דאם עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה ופירוש עמדה שעמדה מעצמה אבל העמידוה אחרים לא מהני ולא מידי דבמסוכנת בלחוד הוא דאיתמר הלכה אינה צריכה בדיקה ואע"פ שהטרפות חיות י"ב חדש ומהלכות שאני הכא דאם איתא שמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך ובגמרא פליג רב חייא בר אשי בשם רב אדרב יהודה אמר רב ואמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה והרב אלפסי ז"ל פסק כרב יהודה אמר רב וכן פסק הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות שחיטה ותימה הוא למה דחו רב חייא בר אשי אמר רב דמחמיר ואמר אחד זה ואחד זה צריכה בדיקה ואפשר שסמכו על סוגיא שבפ' התערובות (זבחים דף עד:) דהתם אמר ר"ל עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה כלהו כר"ל לא אמרי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ורבי ינאי ורבי ירמיה הוא דפליגי עליה דר"ל התם וקי"ל כותייהו דרבים נינהו ועוד דר' ינאי רביה דר' יוחנן ורבי יוחנן רביה דר"ל הילכך ליתא לדר"ל קמיה:

גרסי' בגמ' [דף נא: ע"ש] אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב עקרה יד לעמוד ואף על פי שלא עמדה רגל להלוך ואע"פ שלא הלכה רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. כלומר ואינה צריכה שהייה והרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל לא כתבוה משמע דס"ל דעמדה והלכה ממש בעינן ואפשר שסמכו בזה על הלשון הכתוב בגמרא במקצת נוסחי והלכתא עמדה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה היינו כרב יהודה ולא סיימו בה ננערה לעמוד ועקרה רגל להלוך. ואין זה מספיק שזה הלשון אינו מעיקר גמרא אלא מלשון האחרונים פוסקי הלכות אבל אפשר לסמוך זה מעובדא דאימרתא דבי רחבניא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה היתה מהלכת ועוקרת יד ורגל ודוקא התם משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן לחוט השדרה אבל הכא כיון שיש לחוש לה וצריכה בדיקה מחמת שנפלה אין הלוכה ראיה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה דבשלמא מהלכת כדרכה אע"פ שאפשר שנקרעו דקים וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אבל מהלכת שלא כדרכה א"נ עוקרת רגל להלוך מאי ראיה הוא שלא תאסר אם תבדק ואי אפשר לומר דההיא אמרתא נפולה היתה ואפ"ה כיון דהות מהלכת כלל לא חששו לה דא"כ היכי מסיימינן דחוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיח והרי בעל הלכות ז"ל שהוא גורס ההיא אמרתא דהות בי רחבניא דנפל מאיגרא מסיים בה הכי ואע"ג דאשתכח כרב יימר הלכתא כרבינא דחוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח אלמא נפולה אין מחזיקין אותה בחזקת בריאה אלא בהילוך יפה וכיון שכן עקרה רגל להלוך אינו הוכחה כלל:

ונפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו. שצריך לבדוק ריאה ובני מעים וצלעות וחוט השדרה וחליותיה אבל מוח לא דלא בכלל חלל הוא ובדיקה זו היינו אם נפסקו אבריה או נקרעו ולדעת הרמב"ם ז"ל צריך לבדוק גם כן איברים הפנימים אם נשתנה מראיתם וכמו שכתבנו למעלה וא"ת וליחוש לנקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמהאי טעמא אמרינן [דף נג:] דקוץ כל שניקב לחלל טרפה י"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו איבריה קרע גדול היה וניכר היה:

עוף שנחבט על פני המים. שנפל על כרחו על פני הנהר ואיכא למיחש לריסוק אברים:

כיון ששט מלא קומתו. הוה ליה כהלכה שאינה צריכה בדיקה:

ואי מיא דקיימי. כגון אגמים לית לן בה דאפילו מלמעלה למטה שפיר דמי:

ואי שדא ציבי וקדמיה איהו הוא דקא מסגי. אם היו קליפות עצים מושלכין בנהר וקדמיה איהו לציבי אפילו מלמעלה למטה ואפילו במיא דלא קיימי שרי דכיון דקדמיה לציבי איהו הוא דקא מסגי ואין המים מוליכין אותו:

גלימא עייף מיעף אין בו משום ריסוק איברים. אם נפל העוף על גבי גלימא והיתה כפולה:

מתוח. כלומר שאינה כפולה:

או שריק. מחליק:

דיבקא. גלוט"א בלע"ז וטחין אותו בדף קטן והעוף שוכן עליו ונדבק בו ובורח עם הדף ונופל לארץ:

בחד גפא. שלא נדבק אלא בגף האחת ופורח בשניה:

מאן דאסר במאי נייח במה הוא נח ובמה הוא מסתייע בנפילתו שלא יהא נחבט:

ומאן דשרי אימא אעיקבא דגפיה נייח. בעקבי כנפיו הוא נח ומסתייע:

אלו הן רוב צלעות שש מכאן ושש מכאן. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לה לבהמה י"א מכאן וי"א מכאן ורוב שלהן הוי י"ב:

והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה. ולא מחציין לצד החזה:

נעקרו ברוב צד אחד כיון שנעקרו ששה מהם דהיינו רוב צד אחד טרפה אבל כשנשתברו לא מיטרפה אלא בי"ב דהיינו רוב ב' צדדין:

ור' יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב ב' צדדין וסוגיין כר' יוחנן. כתב זה הרב אלפסי ז"ל מדפרכינן עליה דרב בגמרא מדרבי יוחנן דאמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדים ולא מהדרינן דרב דאמר כבן זכאי אלמא איתא לדר' יוחנן:

ואם נעקרה צלע וחצי חוליא עמה שהוא כבוכנא ואסיתא טרפה. קשר השדרה נקרא חוליא ויש בו בית קבול שנכנס הצלע לתוכו כבוכנא בתוך אסיתא שהוא המכתשת והיד שלה נקרא בוכנא וכיון שנשבר אותו בית קיבול של הצלע הרי היא טרפה אע"פ שגופו של קשר השדרה נשאר קיים:

והגלגולת שנחבסה ברובה טרפה. שנתרוצצה:

ברוב גובהה של גלגולת דהיינו כלפי העינים או ברוב הקיפה של כל הראש והוא שיעור גדול מרוב גבהה:

ובשר החופה את רוב הכרס ברובו. קרום עב העובר על כל החלל וקורין לו טירפ"ה וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס שקרוי פנצ"א נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ואמר דרואין כמה יש מן הקרום כנגד [אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד] הכרס טרפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה:

בין ברוב קרוע בין ברוב נטול. דלא בעי ניטל רובו אלא בנקרע רובו בלחוד טרפה:

ודרוסת הזאב וכו' ודרוסת הנץ בעוף הדק. פירוש כגון תורים ובני יונה:

ודרוסת הגס בעוף הגס. פי' דרוסת הגס היינו עוף ידוע הנקרא אשטו"ר וה"ק ודרוסת הגס שבמיני הנץ בעוף הגס שאין לפרש ודרוסת הגס שכל שהוא גס מן הנץ יהא לו דריסה בעוף הגס מדאמרינן בגמרא בעופות מן הנץ ולמעלה כמו שיתבאר בס"ד:

(גמ') אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה. פירוש הזאב וכל שהוא למעלה ממנו יש להם דריסה בבהמה אבל כל שהוא למטה מן הזאב אין לו דריסה בבהמה ואיבעיא להו הא דאמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי מאי ואסיקנא למעוטי חתול דלית ליה דריסה לחתול בבהמה דקה. פי' בגמ' איכא תרי לישני בחד לישנא אמרינן דרב לא אתי למעוטי חתול דממתניתין שמעינן ליה מדתנן ודרוסת הזאב דמשמע זאב אין חתול לא אלא אתא לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ורב ה"ק בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר דזאב כלמעלה ממנו דהיינו ארי ואפילו בגסה דריס ולא בא למעט למטה הימנו אלא לומר שדינו כלמעלה ממנו שלא תאמר דרבי יהודה דאמר במתני' דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה לא בא אלא לפרש דברי חכמים קמ"ל דליתא דר"י לחלוק בא וזאב לת"ק אפי' בגסה דריס שדינו כלמעלה ממנו והיינו דקאמר מן הזאב ולמעלה. ומיהו כי אמר בעופות מן הנץ ולמעלה ליכא לפרושי ממש כדפרשינן בבהמה מן הזאב ולמעלה שהרי הנץ הכל מודים שאין לו דריסה אלא בעוף הדק ולא הוי כלמעלה ממנו לגמרי דהא גס יש לו דריסה בעוף הגס אלא כי קאמר מן הנץ ולמעלה מן הנץ ועד הגס קאמר שכל העופות שהם למעלה מן הנץ עד הגס דינן כנץ ואין להם דריסה אלא בעוף הדק. ומכאן משמע דגס דמתניתין שם עוף ידוע הוא דליכא לפרושי גם שיהא גם מן הנץ דא"כ כל שהוא גם מן הנץ יש לו דריסה בעוף הגס. והיכי לימא רב בעופות מן הנץ ולמעלה [שזהו ודאי לדרוסת עוף הדק] דודאי כי היכי דבבהמה מן הזאב ולמעלה בא להשוות למעלה מן הזאב לזאב ה"נ בעופות מן הנץ ולמעלה בא להשוות למעלה מן הנץ לנץ ואי גם דמתני' כל שהוא גם מן הנץ קאמר שיהא לו דריסה בעוף הגם לא משכחת לה דרב אלא על כרחין עוף ידוע הוא וכמו שכתבנו. האי הוא לישנא קמא דאיתמר בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן ואי בעית אימא לעולם למעוטי חתול כלומר דלא אתא רב לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס דליתא דזאב אין לו דריסה אלא בדקה דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים כר' בנימין בר יפת דאמר הכי בגמרא ורב למעוטי חתול אתא שלא תאמר דכי תנן במתניתין ודרוסת הזאב אורחא דמילתא קתני אבל אין הכי נמי דחתול יש לו דריסה בדקה קמ"ל רב דלא ועל זה הלשון סמך הרב אלפסי ז"ל דכיון דלישנא קמא רב ורבי בנימין בר יפת פליגי ולהאי לישנא בתרא לא פליגי נקיטינן הכי דליכא למידחי פשיטותא דרבי בנימין ברבי יפת משום ספיקא דרב אי פליג אי לא פליג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי מהלכות שחיטה אבל בתוספות כתבו דכיון דאיכא תרי לישני בגמרא דחד אמר דפליגי וחד אמר לא פליגי הויא לה ספיקא דאורייתא נקיטינן בה לחומרא וזאב אפילו בגסה נמי דריס כרב ודברי הרב אלפסי ז"ל והרב רבינו משה ז"ל נראין עיקר: