ר"ן על ביצה ח.

רב ששת שרא להו וכו'. והא תנן כל שניאותין בו ביו"ט ותפילין אין ניאותין בהם ביו"ט כדאמר בעירובין (דף צו.) והיו לאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שהן עצמן אות:

כל שניאותין בו בחול. שהוא מתוקן כל צרכו:

משלחין אותו ביו"ט. דהאי דקתני במתניתין ביו"ט לאו אניאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה ולאתויי תפילין אתא דאי נמי לביש ומנח להו ביו"ט ליכא איסורא מיהו סנדל המסומר לא דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה מותר לנועלו:

סליקו להו ביצה שנולדהיו"ט מתני' לא יבשל בתחילה. להיות תחילת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו"ט יהיה תחילת בשולו והמשוייר יהיה לשבת כדקתני ואזיל אבל מבשל הוא ליו"ט ובלא הערמה כדקתני לקמן:

עושה תבשיל. לשם עירוב:

וביצה שעליו. שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו:

אכלו או שאבד. קודם שבשל כל צרכו:

סומך עליו. לבשל בשבילו:

גמ' מנא הני מילי. ואע"ג דעיקר עירוב מדרבנן אפ"ה בעי אהיכא אסמכוהו ודכותיה בפרק אין מעמידין (דף לז:) גבי שלקו' דלא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ"ה בעינן מנא לן אמר קרא אוכל בכסף תשבירני:

זכרהו מאחר שבא להשכיחו. זכרהו מיו"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת ולא כן פרש"י ז"ל:

מ"ט. למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולא ערוב משמע אלא אסמכתא בעלמא הוא וקרא לקדוש היום הוא דאתא כדתניא בפסחים (ד' קו.) זכרהו על היין וערובא תקנת' דרבנן ומה ראו לתקן:

אמ' רב' כדי שיברור. מתוך שמעיו"ט זוכר השבת יברור מנה לזה ומנה לזה ולא תקשי לרבא דס"ל דערוב משום כבוד השבת נתקן הא דתנן נאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו בתחילה לשבת דמוטב שלא יתעדן שבת א' ויתעדן שבתות הרבה שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו או יאבד או יאכל ולא יזכור לברור לשבת כלל:

רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו"ט כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת אלא בגומר והולך אבל אתחולי לא ק"ו דמיו"ט לחול לא:

כאילו התענה תשיעי ועשירי. כאלו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי ועשה:

ושלחו מנות לאין נכון לו. מקרא הוא בספר עזרא:

שלא היה לו להניח. כגון שאבדה לו אבידה ומחזי' עליה כל ערב יו"ט: