ר"ן על ביצה יד:

אמי וורדינאה. שהיו פניו דומין לוורד:

מאיתמול הוי חזי. אם קבוע אם עובר:

וביו"ט שיולי משייל. דראיה לחודיה היא דחשיבא כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם אחר שראוהו מעיו"ט כיון דהיתרו הוי מחמת ראייתו וראיה מאיתמול הוות אין כאן תקון כלל ופעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המום אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שאלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהן מום כדתנן (בכורות לה.) כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אינם נאמנין וצריך להביא עדים שמאליו בא לו:

ההוא גברא. כהן היה:

דלי עיניה. נשא עיניו:

הוצא. גדר של קוצים:

הוו שערי בהך גיסא דהוצא. שעורים היו מושלכים מעבר לגדר והבכור לעבר השני:

ובזעיה לשפתיה. בזעא שפתו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם היא ניכר:

את גרמת ליה. מדעתך נתת את השעורים שם שנחשדו על הבכורות מפני טורח גדול והוצאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן:

לא יהיה קרי ביה לא יהיה:

אמר מום ואמר כל מום. אי כתיב מום ולא כתב כל מום לא היה לי לאסור הגרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר מום לאסור נתינת מום ממש ואמר כל מום לאסור הגרמא:

ואע"ג דקי"ל כר' שמעון. אמרינן בגמרא שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כלומר שאם עבר ובקרו מבוקר ושוחטו לכתחלה ואין בו לא משום תקון ולא משום דין מאחר שלא היתה בו חזקת איסור לעולם ומיהו דוקא דיעבד אבל לכתחיל' לא מבקרינן ליה:

גרסי' בגמרא [דף כו:] בעא מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת. ומוקמינן לה כגון דהוה חזי בין השמשות ובתר הכי אידחי כגון גרוגרות שנפלו עליהם גשמים והדר איחזו כלומר שיבשו אי אמרינן דכיון דאידחי לחצי שבת אידחי לכולי יומא כי היכי דאמרי' מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ולא איפשיטא בעיין הלכך נקיטינן דאין מוקצה לחצי שבת דבדרבנן היא ולקולא מיהו אי איתקצאי לבהש"מ ליכא ספיקא דאיתקצאי לכולי יומא:

וגרסי' בגמ' תו [שם] מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין אותו מותר כלומר גרוגרות וצמוקין שהיו מוקצין מחמת שלא נתייבשו כל שיבשו כל בה"ש אע"ג שלא ידע באותה שעה שיבשו אלא שנודע לו לאחר מכאן מותר ולא אמרי' כיון שהיה סובר בהש"מ שלא יבשו עדיין הרי הוקצו לו באותה שעה ואתקצו לכולי יומא דליתא ואמרינן נמי בגמרא דמוקצה דחזי ולא חזי דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא אינשי דלא אכלי ליה דאי אזמניה נפק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא:

מתני' בהמה שמתה וכו' חלה שנטמאת. אינה ראויה לכהנים דהא באכילה אסורה ובהסקה או לתתה לכלבים אסור דאין מבערין קדשים טמאין מן העולם ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן של תרומה שנטמאת דגזירת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא:

גמ' תרגמה זעירי. ואוקי מתני':

בבהמת קדשים. שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדת דבעי' העמדה והערכה א"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' למ"ד פודין ביו"ט לא פרקינן לה הלכך לא חזיא:

הא דחולין שרי לטלטולה. דכיון דמסוכנת הויא מעיו"ט דעתיה עילויה השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל משום דבגמ' אמרי' בפלוגתייהו דר' יהודה ור"ש דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ור' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ופלוגתייהו במסוכנת דוקא הלכך לדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק בסוף מכילתין ביו"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' בהמה מסוכנת של חולין שמתה לא יזיזנה ממקומה ואפשר שהרב אלפסי ז"ל היה גורס כמו שכתוב במקצת נוסחאות בגמ' הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל כלומר דבמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשריא ובבריאה אפי' ר' שמעון מודה דאסורה כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או ביו"ט אבל זו הגרסא אינה בעיקר הנוסחאות:

מתני' אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט. לפסוק לה דמים:

אבל שוחט הוא. בלא פיסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמים ובגמ' אמרי' היכי עביד כלומר הא דקתני שוחט הוא ומחלקה ביניהם היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמים ואמרינן דמביא ב' בהמות שוות מעיו"ט ומעמיד זו אצל זו ואומר זו כזו כלומר ראו שזו כזו ולמחר שמין את זאת הנותרת:

רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד כלי וכנגד קופיץ. טבח המוכר בשר במשקל אף על פי שאסור לשקול בשר בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד כלי וכנגד קופיץ סכין גדול דאיכא שינוי ואינו מעשה חול:

אין משגיחין. אין מעיינין: