ר"ן על ביצה יג.

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות. דחיה ועוף בביברין ניצודין ועומדין הן ולפיכך נותנין להם מזונות:

רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין. דאיכא ביבר גדול דלא חשיבי ביה חיה ועוף ניצודין:

זה הכלל כל המחוסר צידה וכו'. בגמ' מפרשי' ה"ד מחוסר צידה:

גמ' ה"ד מחוסר צידה כגון דאמרי הבא מצודה ונצודנו. צ"ל שזה כולל שיעור הביבר שאם הוא גדול כל כך שצריך בו מצודה אסור וכולל ג"כ המינים דאפי' בביבר גדול כל שאין המין צריך למצודה כגון אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות דבאין לכלובן לערב ונוחין לתפשן שם שאין בהם משום צידה וכן הדין בחיות בני תרבות והכי מוכח בגמרא וכתוב בחידושי ועופות דלאו בני תרבות מוכח בגמ' דכל היכא שהן במקום מקורה ואין להם מקום לצאת ממנו חשיבי נצודין בר מצפור דרור שאינה מקבלת מרות דדרה בבית כבשדה ושיעורא דביבר קטן מפרשינן בגמרא דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושחיה מלשון עכוב אי נמי כל היכא דנפלי טולא דכותלי' אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכן נמי דכל היכא דאית ליה עוקצי עוקצי כלומר זויות להשמט בהן חשיב הביבר גדול שאומר בו הבא מצודה ונצודנו:

מתני' מצודות חיות ועופות ודגים וכו'. לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב משום דהוו להו ספק מוכן:

ומעשה בנכרי אחד וכו'. ר"ג פליג ואמר דספק מוכן שרי בטלטול ומיהו באכילה מודה דאסור והכי איתא בגמ' ומינה דלת"ק דקי"ל כותיה אפילו בטלטול אסור:

אלא שאין רצוני לקבל הימנו. שאיני אוהבו ובגמ' פרכינן מעשה לסתור ומחסרי' מתני' ואמרינן דר"ג פליג את"ק כדכתיבנא:

גמ' אין הלכה כר"ג. דאמר ספק מוכן מותר בטלטול:

אמר שמואל הלכה כר' יהושע. דספק מוכן אסור אפילו בטלטול:

וכתבו שהרב רבינו אשר דלוניל ז"ל התיר ספק מוכן ביו"ט שני ואמרו שאין התירו מכוון אבל אצלי יפה הורה משום דהוה ליה ספק ספקא דאית לן למישרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין דכיון דאנן לא עבדינן יום טוב שני אלא [דף ד:] משום מנהג אבהתין לא מחמרינן ביה טפי מנייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי דינו כספק דמשום הכי [דף ו.] מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחברו ומתנה הלכך ספק מוכן ביום טוב שני כיון דמוקצה לא מיתסר אלא מדרבנן הוה ליה ספק ספיקא בדרבנן ורב אשי לא אחמיר בריש מכלתין [דף ד.] בגמ' בדבר שיש לו מתירין אלא בחד ספק אבל בתרי ספיקא לא אמר מידי וכיון דחומרא מדרבנן היא הבו דלא לוסיף עלה והא ודאי תרי ספיקי נינהו שאי אפשר שיבא לפניך ספק מוכן ביו"ט שני אלא שני ספיקות והויא דומיא דאשת ישראל (כתובות דף ט.) שנאנסה וכמו שכתבתי בחידושי בריש מכילתין:

אמר רב פפא הילכתא נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין. פרש"י ז"ל דאסורין משום מוקצה ואפי' לר"ש משום דמחובר אסח דעתיה מיניה כל שלא לקטן מבערב וכגרוגרות וצמוקים דמו ומסח דעתיה מיניה וכתב עליו הר"ז הלוי ז"ל שלא היה צריך לכל זה כי ברור הוא דמודה ר"ש בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו (שבת דף מד.) כגון כוס וקערה ועששית וזהו טעמו בבכור [במכילתין כו:] שאם עבר ובקרו אינו מבוקר דכיון דס"ל אין רואין מומין ביו"ט מוקצה הוא מחמת קדושתו ואיסורו ודבריו נראין לי עיקר אע"פ שחלק עליהן הרמב"ן ז"ל ומה שיש לדקדק בזה כתבתי בחדושי:

אבל מ"מ צריך בירור למה הוצרכנו כאן לאיסור מוקצה דהא אמרינן דלערב שכבר בטל איסור מוקצה ונולד אסורין בכדי שיעשו הא למדנו דמשום שלא יהנה ממלאכת יו"ט נגעו בה וכיון שכן כ"ש שמספיק טעם זה לאיסור יו"ט עצמו ואין אנו צריכין בו לאסור מוקצה ולפיכך כתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שאין דבריהם ענין לשמועתינו אבל אני אומר שהר"ז הלוי ז"ל יפה אמר כן לפי שהוא כתב בשם הרב ר"מ בר' יוסף ז"ל שהעיד בשם הרב ר' יצחק בן מרן לוי ז"ל דכי היכי דאמרי' באין במינו במחובר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ה"ה לנכרי שהדליק הנר בשביל ישראל או שמלא מים לבהמת ישראל או שעשה לו כבש בשבת וכמו ששנויין בסוף פרק כל כתבי [דף קכב.] שכולן מותרין לישראל אחר ולפיכך הוצרך לומר דביש במינו במחובר דאסרי' למי שבאו בשבילו היינו טעמא משום דאית ביה איסור מוקצה וכי תימא תינח ביומיה אבל לערב דבטיל לה איסור מוקצה הוה לן למישרייה לישראל אחר הא לא קשיא שאם אתה מתירו לו אע"פ שהוא אסור למי שבא בשבילו אף הוא יחשוב שאפי' ביומו יהא מותר בו ולפיכך השוו איסורו לגמרי זה נ"ל על דרך הר"ז הלוי ז"ל אבל אין מספיק על דעתו של רש"י ז"ל לפי שהוא כתב דנכרי שהדליק את הנר בשבת דבשביל ישראל אסור לכל אע"ג דלא מצינן למיתי עלה מדין מוקצה וכיון שכן איזה צורך היה להזכיר איסור מוקצה בכאן והלא די היה לו שיאמר שהן אסורין כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט כמו שהן אסורין לערב על כרחנו לא אמר דבר זה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש נכרי לעצמו ביו"ט שהן אסורין לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין (דף מ.) בההוא ליפתא דאתי למחוזא ובכי האי גוונא אין לבא עליו אלא מטעם מוקצה: