ר"ן על עבודה זרה לה:

ואותבינן עלה מדתנן יי"נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דנפל איסורא לגו התירא. כלומר ושמע מינה דלא אמרי' ראשון ראשון בטל:

ודחינן לא התירא לגו איסורא. כלומר ובכי האי גונא אפילו נפלה חבית גדולה של היתר לתוך טפה של יין נסך נאסר הכל דבכי האי גוונא מחמרי ביין נסך משאר אסורין אבל היכא דנפיל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל אא"כ נופל בבת אחת כדי נתינת טעם וטעמא דמלתא לפי שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו ואפילו משהו אוסר את היין שבא עליו ואפי' חבית גדולה בבת אחת משום חומרא דיי"נ אבל בשהיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא"כ בא עליו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל וזה כענין ששנינו במקואות (פרק ד') דרביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהן ואילו על פני המים אין השאיבה פוסלת אלא בג' לוגין וכל הני מילי במין במינו אבל במין בשאינו מינו קיל טפי דחמרא דהיתרא דנפיל בבת אחת למיא דאיסורא ואין במים של איסור כדי ליתן טעם בו מותר והיינו דתנן יין במים בנותן טעם ולפי דרך זה הדבר ברור שיש חילוק בין יין נסך לשאר איסורין שביין נסך [מין במינו] אם נפל היתר מרובה בבת אחת לתוך איסור מועט נאסר ואילו בשאר איסורים בעינן שיהא באיסור כדי נותן טעם וכן בזה הדרך בעצמו הוא החלוק שיש בין מין במינו ומין בשאינו מינו ביין נסך ואותבינן עלה דרב דימי מדתנן במתני' יין במים בנותן טעם מאי לאו דנפיל איסורא לגו התירא. וקתני דמכי יהיב טעמא מיתסר אלמא לא אמרי' דראשון ראשון בטל ודחינן לא דנפל התירא לגו איסורא. ונראה לי לפי דרך זה שאף בשאר אסורין היכא דנפל התירא לגו איסורא מעט מעט שאפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ונאסר הכל שמה שאנו מחמירין ביין נסך מבשאר אסורין אינו אלא בהיתר מרובה שנפל בבת אחת לתוך איסור מועט דביין נסך אסור במינו ובשאר אסורין אי נמי ביין נסך בשאינו מינו מותר אבל בהיתר שנפל לתוך איסור מעט מעט אפילו בשאר איסורין אי נמי ביין נסך בשאינו מינו ראשון ראשון בטל ואסור שהרי אנו אומרין כן להקל ביין נסך היכא דקא נפיל אסורא לגו התירא וכי תימא אם כן כי תנן דביין במים צריך כדי ליתן טעם ואוקימנא דנפל חמרא דהתירא לגו מים דאסורא דוקא בשנפל חמרא דהתירא בבת אחת הא בנופל מעט מעט אפילו אין במים כדי ליתן טעם ביין אסור דראשון ראשון בטל ואי בשנפל בבת אחת דוקא עסקינן למה ליה לאוקומה בדקא נפיל חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא אפי' חמרא דאיסורא לגו מיא דהתירא נמי מיתסר שכל שנפל בבת אחת כדי ליתן טעם ליכא למימר ראשון ראשון בטל לאו קושיא היא דאע"ג דודאי למאי דמתרצי בדקא נפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא [דוקא] בבת אחת מיתוקמא הני מילי לענין שריותא דפחות מכדי נתינת טעם דדוקא בבת אחת הא בזה אחר זה אפילו פחות מכדי נתינת טעם אסור אבל לענין איסורא דבנותן טעם מילתא פסיקתא קתני בין [בנופל בבת אחת בין] בנופל בזה אחר זה דומיא דרישא דיין ביין אסור בכל שהוא דכדקא נפל התירא לגו איסורא אסור בין שנפל בבת אחת או מעט מעט וכמו שפירשנו ודכותה קתני יין במים בנותן טעם דכל היכא שיש באיסור כדי נתינת טעם מיתסר נמי בכולהו גווני הא כשאין באיסור כדי ליתן טעם לא מיתסר בכולהו גווני כי היכי דמיתסר מין במינו אלא דוקא בשנפל מעט מעט ומשום ראשון ראשון בטל ומיהו כל שנפל אחר כך היתר מרובה [בבת אחת] שיש בו כדי לבטל עיקר האיסור שבתחלה סגי דהא תנן בפרק קמא דתמורה [דף יב.] אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון והיינו טעמא משום דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בדברים המתבשלים דומיא דבשר בחלב כמו שכתבתי בפרק כל הבשר ואכתוב עוד לפנינו בסייעתא דשמיא ואעפ"כ כל שלא נפל בבת אחת היתר מרובה שיש בו כדי לבטל עיקר האיסור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל אומר דלא אמרינן בהיתרא לגו איסורא ראשון ראשון בטל לא בשאר אסורין ולא ביין נסך ושאינו מינו אע"פ שאנו אומרין כן להקל ביין נסך בדקא נפיל איסורא לגו התירא והיינו טעמא לפי שהאיסור עשוי להתבטל ולא ההיתר ועוד הוא ז"ל מפרש זו שאמרו ביין ביין ומים במים לא דקא נפיל התירא לגו איסורא דבנופל מעט מעט עסקינן ומשום ראשון ראשון בטל [וחומרא הוא שהחמירו ביי"נ לומר בהיתר ראשון ראשון בטל] מה שאין כן בשאר אסורין לפי שאין היתר עשוי להתבטל וגרסינן תו בגמרא [דף עג.] כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה י"נ מצרצור קטן לבור. כלומר פך קטן:

אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. וטעמא דמילתא דחבית כיון דנפיש עמודיה הרי הוא כאילו כל היין שבחבית מחובר לבור דכיון דנפיש עמודיה חבורו חשוב כנופל בבת אחת דמי אבל צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אין כל היין שבצרצור כנופל בבת אחת לבור הלכך ראשון ראשון בטל ואף על גב דקיימא לן נצוק חבור וכמו שכתבתי למעלה ויין שבצרצור הרי הוא חבור לבור ע"י קלוח של נצוק אפי' הכי לא מיתסר שאין הנצוק חבור אלא לומר שהיין של מעלה דינו כאותו יין שנתערב למטה והרי הוא כמותו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור יין שלמעלה ולא ידעתי באי זה דבר נשאר החלוק שבין צרצור קטן לחבית דהיאך נתן דבריו לשיעורין [איזה כלי יקרא נפיש עמודיה ואיזה כלי לא ואין מדת חכמים לתת דבריהם לשיעורין] בכיוצא בזה ונראה לי דהכי תריצתא דמילתא שמפני שנהגו לערות יין לבור ע"י חבית גדולה כיון שסוף היין שבחבית לירד ע"י כלי זה ודרכו בכך אי אפשר לומר בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר מה שאין כן בצרצור קטן שמפני שאין דרך לערות בכלי כיוצא בו לבור אין אנו רואין כנפול וכמעורב אלא מה שירד כבר מש"ה אמרי' בכל כלי כיוצא בו ראשון ראשון בטל אבל הראב"ד ז"ל אומר דכי אמרי' ראשון ראשון בטל ה"מ דמקטיף קטופי הא במערה ואינו מפסיק כיון דקיימא לן נצוק חבור הרי הוא כאילו נפל בבת אחת וכ"ת א"כ חבית דנפיש עמודיה למה נאסר דכיון דמקטף קטופי אין היין שבחבית חבור ליין שבבור ובאותו שנפל לבדו ליכא כדי נתינת טעם דאי הכי פשיטא תירץ הרב ז"ל דכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אע"פ שאין בו כדי נתינת טעם כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי יין שבבור ולא נתבררו אצלי דברים הללו וגרסי' תו בגמרא [דף עג.] כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כלומר לא אמרי' הרי נאסר כל היין ורבה על המים אלא באיסור גרידא משערינן והויא מיא רובא:

כי אתא רב שמואל בר רב יהודה אמר לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחלה. כלומר קודם ליין נסך דכי נפל יין נסך אשכחוה מיא ובטלוה:

אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו. כלומר בלא מים:

ונעור. כלומר נתחזק ונתוסף אסורו ורבה יין על המים:

איכא דמתני לה אמתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא כי אתא רב שמואל בר רב יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו מאי איכא בין דמתני אמתני' ובין דמתני אדרבין מאן דמתני אמתני' לא בעי תחלה. כלומר שאפי' נפל קיתון של מים לבסוף סבירא ליה דמבטלין מים את האיסור:

מאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה. כלומר דאי לאו תחלה אתא לאשמועי' מאי קא משמע לן הא רבין נמי הכי קאמר. ולענין הלכה כתב רש"י ז"ל [וכ"כ התוספות] דאין הלכה כרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל שהרי בא רב יצחק והחמיר דאמר דדוקא מצרצור קטן ובא רבין והחמיר ואמר דדוקא בנפל שם קיתון של מים משמע דסבירא ליה ז"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דרב דימי אמר הכי אמר ר' יוחנן ואתא רב יצחק ואמר דלאו הכי אמר אלא הכי ואתא רבין ואמר דאפילו הכי לא אמר ר' יוחנן אלא דוקא בשנפל שם קיתון של מים הלכך לית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק בר' יוסף אלא כרבין אמר ר' יוחנן אבל הר"מ במז"ל פסק בפרק ששה עשר מהלכות מאכלות אסורות כרב יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן דבצרצור קטן ראשון ראשון בטל משמע דסבירא ליה ז"ל דכי בעי רבין אמר ר' יוחנן קיתון של מים דוקא בחבית דנפיש עמודה וכתב הראב"ד ז"ל דאף על גב דלית הלכתא כרבי יוחנן לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנמוח כגון חלב ודם וכן כיוצא בהן הלכתא כותיה שאם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו כדי נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מכאן דתנן במסכת ערלה פרק שני הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד של ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה פירש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלה ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו הסאה מאתים באותו ועוד ותנן נמי לעיל מיניה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה של תרומה שנפל למאה סאה חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין (ועוד) ערלה או שלשת קבין (ועוד) של כלאי הכרם (שנפלו למאה סאה חולין ואח"כ נפלה סאה ועוד תרומה) זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה הנה נתבאר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא על ידם לאחר מכאן כ"ש שאין מצטרפין עוד לאסור ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכיון שנתבטלו תו א"צ להעלותן כלל אלא נעשה הכל היתר גמור אי נמי בתרומה לגבי [חולין] ולכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים לא דתנן בתרומות (פ"ה) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נמוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ששים היתר ולא נימוח כי אם חציו כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסור כחלב גמור אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונמוחו שניהם יצטרפו [שניהם] לאסור את הקדרה ולא נחשוב את הראשון כאילו נימוח כולו כבר קודם נפילת השני שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה וכן כל כיוצא בזה עד כאן דברי הרב ז"ל משמע דסבירא ליה ז"ל דרב דימי תרתי אמר חדא דיין נסך איסורא לגו התירא אינו אוסר בכל שהוא ועוד דאפי' רבה עליו כל היום ראשון ראשון בטל ואע"ג דבקמייתא לא סבירא לן כותיה משום דאידחא ממימריה דרבין אמר ר' יוחנן דבעי קיתון של מים אפ"ה נקיטינן כותיה באיסור שאינו אוסר במשהו שאפי' רבה עליו כל היום ראשון ראשון בטל דלא אשכחינן מאן דפליג עליה ונפקא מינה לדידן לשאר איסורין שאין אוסרין במה שהן א"נ ליין נסך מין בשאינו מינו:

אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשאר איסורין נמי לא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מועט אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצרופו של ראשון יש בו כדי נתינת טעם נאסר היתר זה דהא דחינן לה לדרב דימי לומר דלא אמר ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא וליתא כלל וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפי' במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון שנפל שם שיעור שיש בו כדי ליתן טעם בכנגדו שלא במינו אסור וא"צ לומר באיסור המקלח בלא הפסק דלא אמרי' ראשון ראשון בטל דכנופל בבת אחת דמי אלא אפילו היכא דמיקטף קטופי אסור דחוזר וניעור וראיה לדבר מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל הוא דקשיא מתני' אבל לדידן ניחא ואם כדברי הראב"ד ז"ל שאומר דבאיסורי נ"ט אמרי' ראשון ראשון בטל לימא ליה רב דימי ולדידך מי ניחא והא מין בשאינו מינו את גופך מודית דראשון ראשון בטל דמתני' היא במסכת ערלה אלא ודאי משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לאסור ולדידי מיהא לא אריא דלא מצי א"ל לדידך מי ניחא ממתני' דערלה דמצי לדחויא דההיא בנופל בהפסק מתוקמה ולא בצירוף וכיון דאיתרצא ליה מתני' אליבא דרב דימי מצי למנקט כותיה בשאר איסורין אפילו בצירוף עוד הביא ראיה ז"ל מדאמרינן בגמרא [דף עג:] איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור. כלומר שאם הגדילו המים והיין באיסור דהיינו שנפל היי"נ אחרון דלא מצא קיתון של מים יי"נ לבדו אסור:

הגדילו בהיתר מותר. כלומר שאם נפל היין כשר אחרון מותר:

ורבי יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור מותר. דס"ל דאפי' בכי האי גוונא קיתון של מים מבטל ליה ליי"נ:

וא"ל ר' ירמיה לר' זירא לימא חזקיה ורבי יוחנן בפלוגתא דר"א ורבנן קא מיפלגי דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ [ולא בזה כדי לחמץ] ונצטרפו וחמצו ר"א אומר אחר אחרון אני בא וחכ"א בין שנפל איסור בתחלה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ ופרכינן ותסברא והא אמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק את האיסור אבל לא קדם וסלק את האיסור אסור. כלומר לר"א. אלא חזקיה דאמר הגדילו באיסור אסור בהיתר מותר דאמר כמאן. ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר לימא טעמא דחזקיה משום דכיון שבטלו המים ליין נסך אע"פ שעכשיו נפל שם של היתר אינו חוזר וניעור ככל איסורין שבתורה ושאני תרומה מפני שצריך להרים דעל כרחין בתרומה דישראל קא מיירי דאי לאו הכי ראשון ראשון בטל לדברי הראב"ד ז"ל אלא ודאי משמע שאין חילוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה שבכולן לר"א אם לא קדם וסלק את האיסור אסור דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ומדר"א בשלא קדם וסלק נשמע לרבנן דהא ר"א דאסר היינו משום דסבר זוז"ג אסור ורבנן דשרו היינו משום דסבירא להו זוז"ג מותר ומיניה דאם נפל שם איסור אחר אפילו רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ולדידי מיהא נמי לא אריא דודאי דזה וזה גורם לא שייך למימר ראשון ראשון בטל שהרי נשתנה דינו שאף היתר אוסר בו למ"ד זה וזה גורם אסור מה שאין כן ודאי בשאר נותני טעמים שהרי הדבר פשוט שאם כזית נבלה וכזית שחוטה נצטרפו ונתנו טעם במקפה מותר אפי' למ"ד זה וזה גורם אסור וחמץ שאני לפי שמפני שהוא הכשרו של עיסה הרי הוא כאילו נתהותה העיסה מכח הגורמים וכשתדקדק בכל זה וזה גורם שבתלמוד על דרך זה הוא. ומעתה לא צריכין לאוקמא הא דשאור של חולין ושל תרומה בתרומה דישראל שצריך להרים וכל שכן [כמו שאמרנו] דליכא למשרי לרבנן אם נפל שם איסור אחר מטעמא דראשון ראשון בטל שאין לו ענין באיסורא דגורם כלל כיון שבגרמת איסור בא דבר זה לעולם או נתקן בעיקר תקונו עוד הביא ראיה מדגרסינן בירושלמי גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר מינו לאסור בתמיה הא לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימא ביי"נ אתה רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר דהא אמרת רבה עליהו גריסין של תרומה אסור זה ודאי ראיה לפי הגמרא הירושלמית אבל אפשר לו לראב"ד ז"ל שיאמר שלפי הגמרא שלנו אינו כן ומ"מ אף בתוספות חלקו על סברתו וכתבו בפשיטות דכל שבא לכלל נתינת טעם חוזר וניעור וכ"ת אם כן קשיא מתני' דערלה אינו קושיא דהתם שאני מפני ששעורן במאתים ואע"פ שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור כדי ליתן טעם הלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דכיון שנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא נתוסף כל כך שיתן טעם דין הוא שלא יהא ניעור האיסור הראשון אבל ודאי אם נתוסף עד כדי נתינת טעם חזר איסור ראשון וניעור הלכך מתני' דקתני יין במים בנ"ט לדידן דלית לן דרב דימי כפשטיה מתוקמא באיסורא לגו היתרא שאע"פ שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון לא בטיל. ולענין הלכה אי בעי' תחלה או לא איכא מ"ד דקי"ל כלישנא בתרא דלא בעי תחלה דספיקא דרבנן הוא ולקולא והקשו על זה מדאמרינן בפרק גיד הנשה (דף ק.) גבי חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנפלה בין החתיכות שכיון שנתנה טעם בחתיכה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה והכי אית לן למימר שכיון שמצא יי"נ [ליין] של היתר בלא מים שאף הוא עצמו נעשה איסור וצריך שיהא במים שנפלו לבסוף כדי לבטל את שניהן ולדידי מיהא לא איריא כלל דסבירא לי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדברים המתבשלים כבשר בחלב דדרך בשול אסרה תורה א"נ צונן לתוך חם שאף הוא דרך בשול אבל בגונא אחרינא לא והיינו טעמא משום דחתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר איסורין מדרבנן בעלמא משום לתא דבשר בחלב ומש"ה לא אמרינן לה אלא דומיא דבשר בחלב והיינו דתנן בפ"ק דתמורה [דף יב.] אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון והארכתי בדבר זה ובארתי בפ' כל הבשר בס"ד ומש"ה מסתברא לי דקי"ל כמאן דלא בעי תחלה אבל הר"מ במז"ל פסק בפ' חמשה עשר מה' מאכלות אסורות כמאן דבעי תחלה: