ר"ן על עבודה זרה לב:

כל שטעמו וממשו. של איסור ניכר בהיתר ואוכלו עם ההיתר:

לוקין עליו. ועל כגון זה נאמר שיעור כזית בכדי אכילת פרס הל' לממ"ס שאם יש בשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו ואע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת כיון שאין שוהה באכילתו משהתחיל לאוכלו עד שגמרו אלא כדי אכיל' פרס מצטרפ' אכילתו ולוקין עליו אבל אם אין בכדי אכיל' פרס של תבשיל כזית אסור הואיל ושוהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת פרס הוו להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין עליו דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור אכילה ושיעור פרס לדברי רש"י ז"ל ד' בצים ולדברי הרמב"ם ז"ל שלשה בצים ומחלוקתם תלויה בסוגיא שבפרק כיצד משתתפין [דף פב:] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. נחלקו המפרשים ז"ל בטעמו ולא ממשו דהיינו טעם כעיקר אי מיתסר מדאורייתא או מדרבנן וכתבתי סברותיהם וראיותיהם בפרק גיד הנשה בסיעתא דשמיא:

ואי ריבה טעם לפגם מותר. האי ריבה קולא משמע דאע"פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הועיל איסור זה לרבותאת הפגם מותר כלישנא בתרא דריש לקיש דאמר אין אומרים חסירה מלח וכו':

ההוא עכברא דנפיל לחביתא דשיכרא וכו' והאי חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה. פירש רש"י ז"ל וכיון שכן ל"ל דאסריה רחמנא והיינו חדושיה ואינו נראה דנהי דמאיס ובדילי אינשי מיניה אעפ"כ הוצרך לאסור אותו בלאו ועוד שלדבריו אין חדוש זה כחדוש המוזכר בכ"מ בתלמוד דחדוש בעלמא היינו איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור אלא [הכי פירושא] כיון דמימאס מאיס ובדילי אינשי ה"ל כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא כדאיתא בגמרא [דף סח.] ואפ"ה אסריה רחמנא הלכך כיון שחדשה בו תורה [איסור] אף טעמו אוסר אע"פ שהוא פוגם:

אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה. כלומר אפי' בהא [דעכבר] דלא ס"ל טעמיה דרב ששת דאמר דמשום דחדוש הוא אף טעמו ג"כ אוסר אלא אין לנו בו אלא מה שחדשה תורה דהיינו גופן אבל פליטתן לא. ומיהא שמעי' שכל הדברים המאוסין כעכבר וכיוצא בו אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ושיכרא דמשבחי בהו ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהן יש להתיר משום דמדאורייתא ברובא בטיל ולא מתהני מאיסורא כלל:

ההוא אימרטוטי אימרטט פירש רש"י ז"ל ושרץ איסורו (בטומרטט) בכעדשה דחיישינן דלמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ ובודאי דהכי אמרינן במעילה [דף טז:] בשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים בתורה שאיסורן כטומאתן אבל תימה הוא למה הוצרך לכך דהא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עג:) דחצי שיעור אסור מן התורה ותו קשיא עליו אי מש"ה אמאי אסריה רב כהנא ליעבריה במסננת ולישתרי לכך פירשו ההוא אימרטוטי אימרטוט כלומר שהוסר צמרו וכיון דחזינן דשהא טובא איכא למיחש דלמא חורפיה דחלא מהדר ליה לטעמא לשבח ואף ע"ג דחלא ושיכרא צונן בצונן הוא כיון דשהא טובא ה"ל כבוש שהוא כמבושל והראב"ד ז"ל פירש שאין העכבר פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו משביח ולא נהירא כלל וכתבו בתוספות דיש לתמוה היאך אנו אוכלים דבש דבורים שהרי רגלי הדבורים מעורבין בדבש וכל שהוא בעינו ודאי אסור אע"פ שהוא פוגם ואמרו בשם ר"ת ז"ל שרגלי הדבורים כיון דעצמות נינהו שרו כדתנן דעצמות טהורין:

והילכתא אידי ואידי בששים. פירוש בין בשכרא בין בחלא דקסבר נותן טעם לשבח הוא והורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דדוקא בחלא ושכרא בעינן ששים לפי שמשביחין אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות ובגמרא אמרינן וכן לכל האיסורין שבתורה ולאו למימר שהולכין בכל האיסורין אחר נתינת טעם שהרי יש שאיסורם במשהו אלא ה"ק וכן לכל איסורין שהולכין בהן בנתינת טעם משערין אותן בס' ולא בחמשים ולא כתבלין בקדירה ולא נתחורו לי דברי רש"י ז"ל בכאן: