ר"ן על עבודה זרה ב.

ואם היו שנים וכו'. אמרו בשם רבינו יצחק ז"ל דכל איכא דאמרי שבתלמוד הכי דיינינן ליה כשני תלמידי חכמים שקולין בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקיל אבל ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל כתב דלעולם קי"ל כלישנא בתרא בין בשל תורה בין בשל סופרים בין להחמיר בין להקל שלכך סדרו בעלי התלמוד הלשון ההוא אחרון לומר שהוא עיקר אבל בחידושי הרשב"א ז"ל במסכת ראש השנה ראיתי שהרב אלפסי ז"ל ומקצת הגאונים סוברים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים או בדיני ממונות הלך אחר לשון אחרון ואיני יודע מה נשתנו דיני ממונות משל תורה אבל אם קבלה היא נקבל:

תנו רבנן כל הפושעים שחזרו וכו'. מתניתא לאו הכי תניא אלא הכי תניא וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית ופרש"י דאגזלנין ועמי הארץ קאי שאין מקבלין אותן להחזיקן בתורת חברות לסמוך עליהן:

חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן. לפי שלא יתביישו מן הבריות אם יחזרו לרשעם אבל בפרהסיא מתוך שיתביישו מקבלין אותן ובגמרא גרסינן איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותם בפרהסיא אין מקבלין אותן כלומר עשו דבריהם דהיינו עבירות שעשו עד הנה במטמוניות מקבלין אותן אבל בפרהסיא הואיל ועשו [ופקרו] כל כך שוב אין נותנין לב לשוב בתשובה שלימה:

שובבים. משמע מזידים ובפרהסיא שובב לשון מרד וגאוה כמו וילך שובב בדרך לבו כך פרש"י והקשו עליו בתוספות וכי מפני שהיו עמי הארץ בתחלה לא יוכלו עוד לעשות תשובה ועוד דעולמית משמע שקבלום פעם אחרת ועוד דבבכורות פרק עד כמה (דף ל:) תניא עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ משמע הא לא נחשד מקבלין ולפיכך פר"ת ז"ל דהכי קתני וכולן שקבלו עליהן דברי חברות כבר ואח"כ חזרו בהן כלומר שחזרו לסורן פעם שניה אין מקבלין אותן עולמית רבי יהודה אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותן. כלומר אם חזרו לסורן במטמוניות אין מקבלין אותן שכיון שהן גונבי דעת הבריות חוששין שמא יטעו אותנו פעם אחרת ולא נרגיש בהם:

בפרהסיא מקבלין אותן. שאם יחזרו למנהגן הרע נכיר בהם ולא נסמוך עליהם. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן כלומר נהגו דברי חבירות בסתר מקבלין אותן אבל אם [לא] ראינו שנהגו [כי אם] בפרהסיא אין מקבלין אותן דשמא כל מה שהם עושים אין עושין כי אם לפנים ומסקנא דבין כך ובין כך מקבלין אותן:

מתני' ואלו אידיהן של עובדי כוכבים. דאסורין שלשה ימים לפניהם:

קלנדא וסטרניא. מפרש בגמרא:

וקרטיסים. יום שתפסה בו רומי מלכות:

ויום גנוסיא של מלכים. יום שמעמידים בו המלך:

ויום הלידה. של מלך עושין כל בני מלכותו יום חג משנה לשנה ומקריבים זבחים לעבודת כוכבים:

שריפה. ששורפין עליו כלי תשמישו כדרך המלכים:

יש בה עבודת כוכבים. כלומר אותו היום עובדים עבודת כוכבים והא להם יום איד וכן משנה לשנה כל ימי בכייתו וכל הנך דחשבי הכא חשיבי להו ואסורים ג' ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו שאינו זמו קבוע לרבים:

או בלוריתו. מפרשינן בגמרא דבכלל בלוריתו הוי בין הנחת בלוריתו בין העברת בלוריתו שמנהגן היה שהיו מגלחין ראשן ומניחין בלורית מאחורי העורף לשם עבודת כוכבים ולסוף שנה היה מגלח אותה בלורית לבדו וכשהיה מניחה וכן כשהיה מגלחה היה עושה יום איד:

ויום שעלה בו מן הים. מקריב זבחים לעבודת כוכבים על שניצל ובכל הנך תנן אין אסור אלא אותו היום בלבד ולא לפניו ולאחריו דלא חשיב ליה כולי האי:

ואותו האיש בלבד. מפרש בגמ' [דף ח.] למעוטי משועבדים והוא הדין בכולהו אידם:

ובעו בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ולא פשטוהו. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ואינך דבתרייהו במלך לבדו מיירי אבל שאר עובדי כוכבים אין עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם ויום שעולים בו מן הים והביא ראיה מדקתני סיפא וכן עובד כוכבים שעשה משתה לבנו מכלל דעד השתא במלך עסקינן ועוד מדתנן בפרק ר' ישמעאל (דף ס:) נפל לבור ועלה ואמרינן עלה לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור בהדי דקסליק מנסך ליה דדמי עליה כיום אידו מדקאמר דדמי עליה ולא קאמר דהוי עליה יום אידו אלמא לא יום אידו ממש הוא ואי לאו שהיין מזומן בידו לא היה עובד בו עבודת כוכבים ואין לך בית האסורין גדול מזה:

והרמב"ן ז"ל חלק עליו דשאני בית האסורין מפני שרשות אחרים עליו ועלה מן הים נמי מפני שעמד בו הרבה הילכך הוי יום אידו ממש ואזיל ומודה אבל נפל לבור שלא עמד שם אלא מעט והדבר מצוי שעולה ממנו חי אינו עושה יום איד ממש אלא דדמי ליה ליום אידו שעושה כשעולה מן הים:

גמ' קלנדא שמונה ימים אחר התקופה. אחר תקופת טבת מטעמא דמפרש בגמ':

וסימניך. שלא תחליף לומר קלנדא קרי הנך דקודם התקופה:

אחור וקדם צרתני. אחור כתיבא ברישא ומתני' נמי הנך דלאחר תקופה תני ברישא:

רומי שעשתה קלנדא. הן תקנו יום איד להקריב זבחים וכל עיירות הסמוכות לה לרומי יודעין אנו שהם משתעבדות לרומי ליתן להם מס ולהביא להם כל צרכיהם אותן עיירות מי הוי אסור לשאת ולתת עמהם או לא ומסקנא דאין אסורה אלא לעובדיה: