ר"ן על עבודה זרה כא.

לא ישב בצלה משום דקא מתהני מעבודת כוכבים והאי צל לאו תחת נוף האילן הוא דא"כ לא מצי מתני ליה ואם ישב טהור דהא קתני סיפא לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא אלא האי צל דקאמר היינו מן האילן והלאה הלכך לאו אהל הוא שכשחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך וכשחמה עומדת בחצי הרקיע אין לכל דבר צל אלא תחתיו:

לא יעבור תחתיה. תחת נוף האילן:

ואם עבר טמא. מפרשינן טעמא בגמרא [דף מח:] משום דא"א דליכא תקרובת וכר"י ב"ב דס"ל דתקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעו' ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל:

היתה גוזלת הרבים. שהיה נופה נוטה לרה"ר ועבר תחתיה טהור דהך טומאה דרבנן היא וקרא דמייתי בגמרא אסמכתא בעלמא היא והכי אמרי' נמי בפ' ר' ישמעאל [דף נב.] דהך טומאה דרבנן היא והיכא דגוזלת את הרבים לא גזרו רבנן. וכתב הראב"ד ז"ל דכי תנן לא ישב בצלה דוקא באשרה דעבידא לצל בין לתחתיה בין לחוצה לה אבל בית עבודת כוכבים תוכו ונגד פתחו ארבע אמות אסור אחוריו מותר לפי שאין בית עשוי לצל שחוצה לו כדאמרי' בפרק כל שעה (דף כו.) שאני היכל דלתוכו עשוי ומסתברא דלעבור בצלה שרי דמדקתני רישא לא ישב וסיפא לא יעבור משמע דבצלה ישיבה דוקא הוא דאסור אבל לעבור דרך שם שרי וטעמא דמילתא משום דמדינא אפילו ישיבה הוה לן למישרי כל היכא דלא קא מיכוין דהא קי"ל בפ' כל שעה (דף כה:) דאפשר ולא קא מכוין שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתא לכווני אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כוליה האי שריא ותחתיה דאסור משום טומאת עבודת כוכבים. עוד אפשר לי לומר דכי אמרינן לא ישב בצלה דוקא בדקא מיכוין הא לאו הכי שרי מדפרכינן בגמרא פשיטא ואם איתא דאע"ג דלא קא מיכוין אסור אדרבה צריכא רבה דהא מדינא שרי ולפ"ז ליכא פלוגתא בין ישיבה והעברה דאי לא מכוין תרוייהו שרי ואי מכוין משמע דתרוייהו אסירי אלא דמילתא דשכיחא ליה נקט שהמתכוין ליהנות מן הצל יושב הוא שם אא"כ תאמר דבהעברה אפילו מכוין לאיתהנויי שרי דהנאה כי הא לא חשיבא כדשרינן צל צלה לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל והרב אלפסי ז"ל כמו שיתבאר בסמוך ולפי דרך זו אפילו מכוין שרי אלא שאפשר לדחות דכי מקשינן פשיטא סתמא מקשינן למאן דאמר דאף על גב דלא מכוין אסור פשיטא ולמ"ד דכל היכא דלא מכוין שרי ומתני' בדמכוין נמי פשיטא ואין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי אליבא דהלכתא דמתני' בדלא קא מיכוין ומדרבנן וטובא אשמועינן אלא דבעי לפרוקי מלתא דשוויא לתרוייהו אבל עדיין יש להקשות כיון דאליבא דהלכתא משמע לתלמודא דמתניתין בדמכוין ומקשינן פשיטא מנא לן לחדותי איסור בדלא מכוין ודוחק הוא לומר דכי מקשינן פשיטא אליבא דחד ולאו כהלכתא מקשינן. [פירוש הלכך מתני' כי קא מכוון הא לאו הכי שרי]:

גרסינן בגמרא [דף מח:] לא ישב בצלה פשיטא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לצל צלה מכלל דבצל קומתה אם ישב טמא. פירוש בתמיה ואמאי והלא אין כאן אהל שהרי מן האילן והלאה הוא ולא תחת נופו ודחינן לא דאפילו צל קומתה אם ישב טהור אלא קא משמע לן דבצל צלה לכתחלה לא ישב ואיכא דמתני לה אסיפא אם ישב טהור פשיטא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה לכתחלה ישב לא אפילו בצל צלה לכתחלה לא ישב והא קמ"ל דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור:

וצלה וצל צלה פירש רש"י ז"ל שכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכדבריו מצאתי בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תמן אמרי' בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרין כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה כל שאילו תפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ"מ למדנו ממנו פירוש צלה וצל צלה. וראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ז' מהלכות עבודת כוכבים האשרה וכו' אסור לישב בצל קורתה ומותר לישב בצל השריגין והעלים שבה ותמה אני עליו שאין פירושו בצלה וצל צלה מסכים עם לשון הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה ועוד שפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור דאפילו בלישנא בתרא מסקינן לה [הוא הדין] דאפילו בצל צלה לא ישב והא קא משמע לן דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור ונראה שהרב ז"ל היה גורס בלישנא בתרא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה יושב ותו לא מידי וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר בהלכותיו כל האי שקלא וטריא דצל צלה משמע דס"ל דלא מיתסר אלא צלה וכן מצאתי לרבינו מאיר הלוי שכתב בפסקי הלכותיו כלשון הזה מכלל דבצל צלה שהוא הצל היוצא למדת קומתה שחרית וערבית [לכתחלה] נמי ישב אלא שתמהני שלא מצאתי כן באחת מהנוסחאות ואם היתה גירסתם כגירסא שלנו על כרחנו אנו צריכין לומר דבדלא מכוין עסקינן דלא מיתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא לן הם פוסקים בזה לקולא ועדיין אין זה מחוור דאפילו הוי איסור דרבנן כיון דבלישנא קמא פשיטא לן לאיסורא ובלישנא בתרא מספקא לן לית לן לדחויי פשטא דלישנא קמא משום ספקא דלישנא בתרא ועוד דמשמע דאפילו בלישנא בתרא לא מספקא לן הכי אדרבה מתמהין ואמרון מכלל דבצל צלה לכתחלה ישב ודחינן דלא ולפיכך הדבר צריך עיון:

מתני' זורעין תחתיה. תחת האשרה:

ירקות בימות הגשמים. לפי שהאילן גם הוא קשה להם שמעכב החמה מלירד:

אבל לא בימות החמה. שהצל יפה להם:

והחזרין. לטוגי"ש בלעז:

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. שהצל לעולם יפה להם:

שהנביה. עלין הנושרין בימות הגשמים מן האילן:

גמ' עבר דיעבד או עובר לכתחלה:

כי מטית התם. רב ששת סגי נהור היה וזה מושכו והיתה בעירו אשרה גוזלת הרבים וא"ל כי מטית להתם ארהיטני מושכני במרוצה ואמרי' עלה בגמרא אי דליכא דרכא אחריתי ל"ל ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דרכא אחריתי כי ארהיטני מאי הוי לעולם דליכא דרכא אחריתי ואדם חשוב שאני ולא ידעתי למה השמיטו הרב אלפסי ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מה' עבודת כוכבים ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ עד כאן ולמה פסק כך כיון דלא בעינן רץ אלא באדם חשוב:

וסבר רבי יוסי זה וזה גורם אסור. נביה דאיסור וקרקע עולם דהיתר גורמין לירקות שיגדלו:

והא תניא רבי יוסי אומר נוטעין ייחור של ערלה. ייחור נוף משום דבערלה לא נאסר אלא הפרי:

ואין נוטעין אגוז של ערלה. משום דאגוז אסור בהנאה וקא מיתהני מיניה שחוזר ונעשה אילן:

ואין מרכיבין כפניות של ערלה. תמרים קטנים:

שאם נטע. אגוז של ערלה מותר אלמא כי גדל האילן וטוען הפירות הוו הנך פירות בגרמא דאגוז דאסור וקרקע דהיתר וקתני דמותר:

והבריך והרכיב. אם הבריך והרכיב ייחור של ערלה באילן זקן מותרין פירותיהן מיד אע"פ שלא מלאו לה שני ערלה דזה וזה גורם מותר דה"נ אמרי' בעלמא דילדה שסבכה בזקנה בטלה כך פירש רש"י ז"ל והקשה הרמב"ן ז"ל מאי פרכינן וסבר רבי יוסי זה וזה גורם אסור דלימא ליה לעולם אימא לך דסבר ר"י זה וזה גורם מותר בדיעבד ומיהו לכתחלה אסור דהא איהו גופיה דס"ל שאם נטע והבריך והרכיב מותר אמר דלכתחלה אין נוטעין אגוז של ערלה ולאו קושיא היא דכי אסרינן לכתחלה ה"מ בנוטע בידים שהוא כמבטל איסור לכתחלה אבל כגון ירקות דמתניתין דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור כלל ואם איתא דס"ל לר"י דזה וזה גורם מותר אפילו לכתחלה הוה ליה למישרי אלא ודאי מדקאמר (אבל) [אף] לא ירקות סבירא ליה דזה וזה גורם אסור:

ודאמרי' שאם הבריך והרכיב מותר וכתב רש"י ז"ל דמשום זה וזה גורם מותר הא פרכו עליה דבהברכה היכי שייך למימר זה וזה גורם והא הברכה באילן אחד בעצמו הוא ועוד הקשו עליו דילדה שסבכה בזקנה משום בטול נגעו בה כדמפרש בפרק משוח מלחמה (דף מג:) ואפילו רבנן מודו ביה ואפשר לי לומר דשריותא דהברכה משום זה וזה גורם היא שהרי ערלה אף בהברכה היא נוהגת כדאיתא בפ"ק דר"ה (דף ט:) דהברכה כתחלת נטיעה היא והא דתניא בסיפרא ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ההיא כגון שחיה מן האב אבל כל שאינה חיה מן האב וסימן לדבר כל שפני עליה כלפי פני עלי הזקנה חייבת בערלה וכדאמר בירושלמי מאן מוכח ואהדר ליה מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי ביה וכיון דהברכה כתחלת נטיעה היא אף כשהיא חיה מן האב היה ראוי לאסור אותה שאף משרשיה היא חיה אלא דכיון שזה וזה גורם שריא וכן זו דהקשו דילדה שסבכה בזקנה דשריא לא מדין זה וזה גורם הוא אלא מתורת בטול אינה קושיא דדא ודא אחת היא שזה וזה גורם מותר מה טעם לפי שנתבטל האיסור בהיתר דכי היכי דאי איתיה לאיסורא בעיניה בטל חד בתרי כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אי נמי כשנתערב כל היכא דליכא טעמא ה"נ היתר הבא מכח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאילו נתבטל איסור זה משום הכי אמר רב אשי אמר רבי אבהו התם בפרק משוח מלחמה דילדה שסבכה בזקנה בטלה דסבירא ליה דזה וזה גורם מותר וכדאפסיקא הלכתא בסוגיין וכי תימא אי שריותא דילדה שסבכה בזקנה מטעם זה וזה גורם הוא היכי מסקינן התם בפרק משוח מלחמה דדוקא ילדה שסבכה בזקנה בטלה אבל ילדה שסבכה בילדה הנטועה לסייג ולקורות אע"פ שהראשונה היתה מותרת שניה זו אסורה דהא ה"נ זה וזה גורם הוא והוה לן למישרייה אינה קושיא דכי אמרי' דזה וזה גורם מותר הני מילי כשגורם של היתר א"א לו לשוב איסור אבל כל שאפשר לו להיות לו איסור כאותו גורם של [היתר] בטל הוא לגבי גורם של איסור כיון שאפשר להיות כמוהו ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם של היתר כיון שאי אפשר להיות כמוהו ודמיא האי מילתא למאי דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כג.) אמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה לה טומאה וה"נ זו שנטעה לסייג ולקורות אילו נמלך עליה לאכילה חייבת בערלה נמצא שגורם זה של היתר אפשר לו לחזור ולהיות איסור אבל ילדה זו שסבכה שהיא גורם של איסור אי אפשר לה לחזור ולהיות היתר הלכך לא שרי משום זה וזה גורם והיינו דאמרי' התם בפרק משוח מלחמה מאי שנא ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם אי אמליך עלה לאו בת מהדר היא הכא בת מהדר היא זהו דעתי בדברים הללו על דרך רש"י ז"ל אבל מ"מ יש לדקדק פירושו מדאמרי' אמר רב יהודה אמר רב מודה רבי יוסי והאי לישנא משמע דרבנן דפליגי עליה שרו מאי דאסר איהו דהיינו לנטוע אגוז של ערלה ולהרכיב כפניות שלה ואע"פ דפליגי עלייהו בלכתחלה בדיעבד מודה להו דשרי הכי משמע האי לישנא הא ודאי ליתא דרבנן לא שרו לכתחלה ועוד דמשמע דאפילו דיעבד אסרי דהא רבנן דפליגי עליה סבירא להו דזה וזה גורם אסור כדאיתא בגמרא ואם כן במאי דאסרי מודה להו במאי דשרי פליג עלייהו ומלישנא דמודה רבי יוסי משמע איפכא לפיכך נראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דכפניות היינו מתחלי דאמרי' בפסחים (דף נב.) ומפני שנעשו שומר לפרי בשעת עבודו נאסרין [לרבי יוסי] ורבי יוסי לטעמיה דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי ומש"ה קאמר רבי יוסי דאין מרכיבין ייחור שיש בו כפניות של ערלה לפי שכפניות הללו הן עצמן מוציאות ייחורין ואסורות הן לרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי אבל רבנן שרו להרכיבן לכתחלה משום דסבירא להו שאין תורת פרי עליהן [דאע"ג דבעלמא סבירא להו זה וזה גורם אסור] ומש"ה קאמר דאע"ג דפליג רבי יוסי עלייהו דרבנן בלכתחלה בדיעבד מודה להו שאם הבריך או הרכיב ייחור שיש בו כפניות וכפניות הללו מוציאות ייחורין שייחורין הללו מותרין לאחר שלש ולאו מטעמיהו דרבנן דאילו לדידהו כל היתרן תלוי מפני שאין עליהן תורת פרי ומשום הכי שרו להרכיבן אפילו לכתחלה הא אילו היו פירות גמורים אפילו דיעבד אסור דאינהו אסרי זה וזה גורם ואילו רבי יוסי סבר דפירות גמורין הן ומשום הכי הוא אוסר להרכיבן לכתחלה ובדיעבד שרי דזה וזה גורם לדידיה מותר וכי קאמר שאם נטע אגב גררא דהבריך והרכיב נקט ליה ולאו דשייכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן כלל ולא שייך בה מודה רבי יוסי ומיהו בנטע לרבנן נמי מותר לפי שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח והכי איתא בירושלמי: