ר"ן על עבודה זרה יט:

מכובדין למעלה מן המים. על אוגני הכלי:

למטה מן המים. בשולים ובדפנות:

מבוזין. הן שמשתמשים בהם במאכל ובמשתה ואין מכובדין אלא על העשויין לתכשיט:

שירין. צמידים:

קומקמוסין. סירות קטנות של מתכות:

ועל המטבעות. כך גורס הרב אלפסי ז"ל אבל ברוב נוסחאות הגמרא אינו. ויש מי שאומר דדוקא אלו וכיוצא בהן שהם דבר המתקיים אבל בגדים שהן עשויין לבלות אפילו שיראין בכלל סדינין הם וכמבוזים דמו ובירושלמי גרסינן אמר רבי כרוספדאי והדא כסות דבר של בזיון הוא אבל הרמב"ם ז"ל מנה השיראין בכלל המכובדין בפרק הנזכר:

מתני' פרוקלוס. מין עובד כוכבים היה:

לאפרודיטי. שם עבודת כוכבים והמרחץ עמה בחצרה:

אין משיבין. דברי תורה במרחץ:

היא באה בגבולי. שהמרחץ קודם לה והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ ולא כל הימנה שתהא גוזלת את הרבים:

ועוד תשובה אחרת אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי. דמרחץ לאו דבר של נוי הוא:

אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. נמצא שהיא משמשו והיא טפל והוא עיקר:

ביב. חריץ העשוי בקרקע להוציא שופכין ברשות הרבים:

לא נאמר. בתורה לאסור:

אלא אלהיהם. דכתיב אבד תאבדון וגו':

גמ' והיכי עביד הכי. דאהדר ליה במרחץ אין משיבין במרחץ והלא דברי תורה הן האי איסור דאין משיבין:

אסור לאמרן בלשון חול. בבית המרחץ שאע"פ ששנה בלשונו לא נפקי [מקדושתיהו]:

תנא כשיצא אמר לו אין משיבין במרחץ. ואם תאמר והא מתני' לא קתני הכי דקתני אמר לו אין משיבין במרחץ כשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה יש לומר דתרוצי קא מתרצינן לה דהכי קתני אמר לו אין משיבין במרחץ כשיצא ויש מפרשים ששלשה בתים יש במרחץ כדאיתא בפירקא קמא דשבת (דף י.) ופנימי שבני אדם עומדים ערומים (ולא לבושים) אפי' הרהור אסור בה ואין משיבין בה כלל אבל באמצעית שבני אדם עומדין שם ערומים ולבושים הרהור מותר בה ולהשיב בדבר אסור ומותר גם כן מותר בה שכל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר אינו אלא כהרהור ובבית זה האמצעי הוא שאמר לו אין משיבין במרחץ וכשיצא מבית האמצעי לבית החיצון אמר לו עיקר טעמו של דבר דהיינו אני לא באתי בגבולה ולפי פירוש זה למדנו דכל מקום שמותר להרהר אם נשאל על דברי תורה מותר להשיב אסור או מותר ובלבד שלא ישיב עיקר הטעם:

גרסי' בגמרא [דף מד:] אמר רבי חמא ברבי יוסי אמר ר' הושעיא תשובה גנובה השיבהו רבן גמליאל לאותו הגמון ואסיקנא דגנובה מהכא. כלומר שלא רצה לגלות לו כל מה שמותר לו וגנב ממנו הדבר דקאמר ליה אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ וכי אומר נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי מאי הוי והתניא האומר בית זה לעבודת כוכבים כוס זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעבודת כוכבים. כלומר באמירה עד שיקרבנה לפניה בתקרובן ודחי ואני אומר אינה גנובה כלומר ר' חמא הוא דקאמר דנהי דאיתסורי לא מיתסרא נוי מיהא איכא. כלומר דאי הויא רחיצה נוי לעבודת כוכבים אסור לנו ליפות עבודת כוכבים אע"ג דאיתסורי לא מיתסר מרחץ בהנאה:

מתני' העובדי כוכבים העובדין את ההרים הן מותרין. דהרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב אבנים מהן דמחובר לא מיתסרא בהנאה כדנפקא לן מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם וכדדריש ליה רבי יוסי הגלילי:

ומה שעליהן. כגון אם צפה כסף וזהב אסור נמי שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם אע"ג דאינהו לאו עבודת כוכבים מיקר גזרת הכתוב הוא אבל תלוש שעליהם כתלוש שעל שאר עבודת כוכבים דלא תחמוד עליהם על כל מה שהם עובדים משמע והא דתניא בברייתא בגמרא [דף מו.] העובדי כוכבים העובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהם בסייף היינו טעמא משום דאע"ג דלאו עבודת כוכבים נינהו עובדיהם מיהא עבודת כוכבים עבדי להו ולעבודת כוכבים מכוונים:

רבי יוסי הגלילי אומר. הרי מקרא מלמדנו שהמחובר אינו נאסר שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו וגו' ומה תאבדון [אלהיהם] על ההרים ומשמע צלמים ופסילים שעל ההרים קרויים אלהיהם ולא ההרים קרויים אלהיהם: