ר"ן על עבודה זרה יב:

ה"מ נודות. דהיינו זיקי ושל עור הן:

אבל קנקנים. של חרס דבלעי טובא לא סגי להו בהכי:

תני רב זביד בדבי ר' אושעיא הלוקח קנקנים מן העובד כוכבים חדשים. כלומר שלא נכנס בהם יין מעולם נותן לתוכן יין:

ישנים נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה. אע"פ שלא מלאן מים לפי שהציר והמורייס שורפים את הנבלע ומכלין אותו:

קינסא. הכניס קסמים דלוקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו ופסקו כמאן דאסר ולפי זה יש מי שאומר דלעולם אין להם הכשר אפי' בנתינת גחלים מרובין לתוכו דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא מסיק להו שפיר. אבל הרב בעל התרומות ז"ל כתב בשם רבינו יצחק ז"ל דאם עשה אש בפנים כ"כ שלא יוכל לנגוע בו בידו מבחוץ בדפני החבית אז חשוב כמו הגעלה. ונראה שהוא ז"ל פירש דכי אסרינן בקינסא היינו היכא דרפא זיפתא בלחוד דעלה דההיא קיימין אבל היסק גמור מבפנים כ"ש דמועיל וכן מטין דברי רש"י ז"ל שכתב והלכתא כמאן דאסר דלא דמי להחזירו בכבשן דהתם כיון שהוסק מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתן נושרת ומכל מקום מתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שכתב דחשיב כהגעלה למדנו שהוא סובר דהגעלה לכלי חרס מהניא ונראה שדעתו ז"ל שאע"פ שלא מצינו הגעלה לכלי חרס הכא מהניא מתורת שריפה דכיון דציר ומורייס שורפין כ"ש חמי האור. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכלי חרס הצריך ערוי אינו ניתר בהגעלה. ומיהו כלי חרס המוכשר בהדחה דבר ברור הוא שניתר בהגעלה אבל כלי עץ אפילו מכניסן לקיום ניתרין בהגעלה ובכלי ראשון שאין הכשר לכלי עץ גדולה מן ההגעלה אבל לשפוך עליו מים רותחין אם הוא כלי שמכניסו לקיום דבעי עירוי [שלשה ימים] מסתברא דלא סגי ליה בהכי דכיון שתשמישו בראשון הוא צריך הגעלה בכלי ראשון. ואף כלים שאין מכניסן לקיום לגמרי כגון גת וכליו דבעי נגוב אפשר דלא סגי להו בדרך ההגעלה אלא בהגעלת כלי ראשון ולא בכלי שני ולא בשפיכת מים רותחין עליהן וכן דעת רבינו חננאל ז"ל דגבי נעוה ארתחיה [דף עד:] פירש נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על גבי האור נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל אלו דברי הרמב"ן ז"ל. אבל הרב בעל התרומות ז"ל כתב דבערוי מים רותחין עליהם שרי ואפילו כלים המכניסין לקיום עוד התיר כלי עץ בקליפה בקרדום דערוי לא מפליט יותר מכדי קליפה והרמב"ן ז"ל חולק בדבר:

איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר וכו' לא חש למילתא. למגזר שיכרא אטו חמרא ושרי דשיכרא מבטל לה לטעמא דחמרא ואחרים פירשו דשכר נמי מיקלא קלא לחמרא משום מרריתא דכשותא דאית ביה והראשון יותר נראה ומיהא שמעינן שהמים של מלוי וערוי מותרין בשתיה והקשה הרשב"א ז"ל א"כ מצינו שמבטלין איסור לכתחלה שהרי נותנין מים או שכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין והמים והכלים מותרים ותירץ לו הר"י ז"ל שבליעת היין אינה אלא משהו וכיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם מבטלין אותו לכתחלה ושמכאן יש להביא ראיה למה שהתירו קצת מרבני צרפת ז"ל כלי עץ שנשתמש בו יי"נ שצריך ערוי בקליפה בעלמא כדין כל איסור משהו דסגי ליה בקליפה וכדאמרינן בריש פרק כיצד צולין (דף עו.) שאני סיכה דמשהו בעלמא עבדי לה וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו הבלוע לכתחלה ואפילו בשאר האיסורין כגון טיפת חלב או דם שנפלה לתוך הקדרה ודוקא כשהאיסור שנפל שם הוי משהו שאי אפשר לבא לידי נותן טעם או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא בשול מרובה שאי אפשר לאותו איסור לתת טעם לתבשיל שרגילין לבשל בו אבל אם נפל בכלי שאפשר ליתן לתוכו תבשיל מועט כדי שיתן טעם האיסור לתוך התבשיל אסור לבטלו לכתחלה גזירה אטו תבשיל מועט שיהא בו נתינת טעם אלו דבריו זכרונו לברכה ולי נראה גברי רברבי חזינא אבל אינו רואה לדינם מכאן ראיה לפי שהכשר המים של מלוי וערוי אינו מטעם שיפליטו את הכלי מהיין [ובולעים איסורו דנימא ביה משום הכי אין מבטלין איסור לכתחלה אא"כ דהוא איסור משהו. מהר"ם] שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן יפליט אלא ודאי אין המים מכשירן אלא מפני שמפיגין היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמו ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא הרי הן כאילו שורפין אותו במקומו ועוד שאפילו תאמר שהן מוציאין אותו משם ומערבין אותו עם ההיתר לא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו הא לאו הכי לא שאם לא תאמר כן למי שסובר דמאי דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא הוא ומוכח לה מדאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צט.) דזרוע בשלה חדוש הוא וכמו שכתבתי שם אם כן היאך הכשירה תורה כלי מדין בהגעלה דודאי בבני יומן אמרינן כן דאילו כלים שאין בני יומן אינן צריכין הכשר מן התורה לדידן דקי"ל (דף סח:) דנותן טעם לפגם מותר ומעתה היאך צותה תורה להגעילן והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחלה במים שהוא מגעיל אותן אלא ודאי לא אמרו אין מבטלים איסור אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ולפיכך אין להביא ראיה מכאן שבליעת היין לא תהא אלא משהו ושיספיק בה קליפה:

והלכתא קנקנים של עובדי כוכבים לאחר י"ב חדש מותרין. כלומר בלא שום הכשר דישון כי האי מבטל היין שבתוך הכלי לגמרי:

פרזק. שם האיש:

רופילא. שני למלך:

כסי. כוסות של חרס ואין מכניסין בהן יין לקיום אלא שותים בהן:

אי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון ושני כולי עלמא לא פליגי דאסיר. דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלא אותן מים שלשה ימים אבל משניה ואילך כבר שבע מלבלוע ולפיכך מותר בהדחה בעלמא ובלשון הזה כתבה רבינו חננאל ז"ל ומכאן שכלי חרס אע"פ שאין מכניסו לקיום כל שתחלת תשמישו ביד עובד כוכבים צריך הכשר גדול דהיינו ערוי וכמו שכתבנו למעלה אבל ר"ת ז"ל פירש אי שתי בהו עובד כוכבים ואח"כ הדיחו בפעם ראשונה ושניה של הדחה אסור שלישית מותר ומביא סמך לדבר מדתניא (זבחים דף עט:) (בטהרות) חרסן של זב ושל זבה בראשון ושני טמא שלישי טהור שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית של הדחה ובמגילת אסתר רבתי מצאו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח אותו שלש פעמים וכן פירש הר"ם במז"ל בפרק אחד עשר מהלכות מ"א וכן נהגו:

גרסינן בגמרא [דף לג:] אמר ר' יוסנא א"ר אמי כלי נתר אין להם טהרה עולמית מאי כלי נתר אמר ר' יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף. כלומר קרקע שחופרין משם צריף ובלע"ז אלו"ם:

וכתב הרמב"ן דלאו דוקא עולמית אלא שאין להם שום הכשר מיד ואפילו בערוי אבל בישון י"ב חדש ודאי נתרין דלא גרעי מחרצנים וזגים ודורדיא דלבתר תריסר ירחי שתא שרו. והקשו עליו שאין זה לשון עולמית דאדרבה טהרה עולמית יש להן אבל יומית אין להם: