ר"ן נח

בעל כרחה וגם כי יש קנס גוף וממון לפי המקובל מצד המלכות וקשין גירושין וכל שכן להניחה עגונה וגם כי חושש עליה שמא היא מעוברת לפיכך מתחרט חרטה גמורה מעיקרא על שבועתו ובא לישאל עליה ואומר שאילו היה יודע שלא תרצה אשתו ללכת אתו לא היה נשבע כלל. ובקשת ממני להעמידך על דעתי אם יש היתר לשבועה זו אם לאו ואם יש לה היתר אם צריך שיסכימו וירצו בזה ההיתר ראובן ולוי כי להנאתם ולצוות להם נשבע וכן כל אחד ואחד לחבירו

תשובה (ב) אני מיראי הוראה אני וכ"ש בהיתר שבועה חמורה כזו שראוי לכל בעל נפש לברוח מזה כבורח מן הנחש אבל מה אעשה ולפני שני דרכים כל אחד חמור מאד, חומר השבועה וחומר עגון האשה, ולפיכך אני מוכרח לכתוב דעתי לך. (ג) והוא שקרוב אני לומר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם דהוה ליה נשבע לעבור על המצוה (ד) לפי שאן האיש רשאי להניח את אשתו וללכת לו דמחוייב לה מדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכדאיתא בפרק אע"פ (דף סא). וכי תימא תלך אשתו אחריו כבר חקרתי על שמעון זה ומצאתי שהוא מפירפיניאן ושנשא אשתו משם וכיון שכן לא כל הימנו להוציאה משם ולהוליכה בקצות הארץ (ה) וכדתנן בפרק שני דייני גזרות (דף קי) שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין וכו'. וכי תימא הרי שנינו הכל מעלין לירושלים וזה הרי יכול לקיים שבועתו אם ילך לירושלים, ליתא שזה על מנת כן נשבע שיוכל לדור בדמשק ובאלכסנדריאה או בשיפר"י וכיון שאינו רשאי לצאת משם אלא על מנת לעלות לירושלים לא חיילא שבועה (ו) שכל הנשבע על דעת אחת ונמצא אותו דעת בטל אף השבועה בטלה ולא חיילא כלל וכדאמרינן בפרק השולח (דף מו) כיון דאמרי להו מארץ רחוקה קאתינן ולא אתו מי חיילא שבועה כלל

(ז) וכיוצא בו אמרו לענין דברי ממונות בפרק האיש מקדש (דף נ) ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא דמיתדר הוא והא לא איתדר, ופי' אדעתא למיסק לארעא דאודעיה הכי בהדיא אלמא כיון דפריש ואמר שעל דעת כן הוא עושה ולא נתקיימה מחשבתו אי בדבריו כלום אף זה שפירש שנשבע לעבור הים כדי לדור באחד מן המקומות שהזכיר אותו שיבחר ונמצא שאינו רשאי לצאת אלא כדי לעבור לארץ ישראל שבועתו

בטלה

(ח) ולא עוד אלא שאני אומר שאף לעבור לארץ ישראל אינו רשאי שאע"פ ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל היינו לענין שאם היא אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה וכדאיתא בכתובות (דף קי) בברייתא בגמרא אבל כל שלא נתן לה גט כיון דמיחייב לה בשאר כסות ועונה לא כל הימנו לעקור לאו זה בידים משום יישובה של ארץ ישראל (ט) וכ"ת יתן לה גט שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה ונמצא שיהא מותר ללכת בכל אותן מקומות שירצה וחיילא שבועה, אף בזה אינו רשאי מפני הקנס שיש בדבר מצד המלכות כאשר אמרתם. (י) ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רבינו גרשון ז"ל ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה ואין אומרים לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים כדי לקיים שבועתו (יא) שהרי אפילו איסורא דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה ולילך לארץ ישראל אינו רשאי ונמצא שקרוב הדבר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם אלא בטלה היא מאליה

וכיון דהדבר כן יכולין אנו לסמוך בהיתר שבועה זו על דברי המתירין ושלא נחוש לחומר מיעוטן של אוסרין שדבר מפורש בגמרא בפרק השולח (דף לו) דאע"ג דאמרינן על דעת רבים אין לו הפרה לדבר מצוה יש לו הפרה (יב) והיתר שבועה זו לדבר מצוה הוא כדי שלא להפריד בין איש לאשתו, ואע"פ שרבינו יעקב ז"ל חידש ואמר