ר"ן נו

דפסחים (דף יב) עלה דההיא מתניתין הכי רהטא והכי מוכחא אף בעדות עד אחד ,שהעיד וחזר והעיד יש לנו לכוין דבריו בכל מה שנוכל

לה שאלת דינה אשת שמעון נפלה לה בירושה התשיעית מבית אחד שיש לה חצר בכניסתה והדיורין מהבית פתוחין לאותו חצר ואין בחלק התשיעית מאותו חצר ד' אמות גם מכל דירה ודירה הפתוחה לחצר בין בחלק התשיעית עד הנה ד' אמות והשמונה חלקים הנשארים בין לאה ובין ראובן חמשה לראובן ושלשה ללאה, והזמין ראובן בהסכמת לאה את דינה שתבא לקחת חלקה מהבית הנזכר ובא שמעון בהרשאה מערכאות מדינה אשתו וענה שאין רצונו עתה לחלוק כי התשיעית שהוא על כל הבית לא הוברר עדיין, ועתה אינו רוצה לחלוק והקניטו ראובן ולאה לשמעון בדברים עד שקם שמעון ואמר בקונם תשמיש החצר ההוא לראובן ולאה בחלקו וכששמע ראובן דברי שמעון שהוא הולך בעקלקלות הזמינו לפני השופט ומיד צוה השופט שיבררו כל אחד ואחד מהם איש בעבורו, ונסתפקו הדיינין אי יכול שמעון למיסר תשמיש החצר מלאה וראובן הואיל ואין בו דין חלוקה ואי די בהרשאה שבאה עמו ונעשית בערכאות שאינה מועילה בדינינו, ילמדנו רבינו על הכל הדין

תשובה לענין מה שאמרת מי אמרינן דאין הבעל יכול לאסור נכסי אשתו משום (א) דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכדאיפסיק הלכתא כוותיה דריש לקיש ונראה בהדיא בפ' החולץ (דף לו) דאמר ובעל גופיה מתקנת אושא אין לו בנכסי אשתו מחיים אלא קנין פירות. (ב) דעתי מסכמת שהבעל יכול לאסור לאחרים קרקע של אשתו שאפילו בשוכר ובעל משכונא הדברים נראין שיכול לאסור כל זמנו וכדתניא בתוספתא בפ' ח' דמציעא השוכר שדה מחבירו וכו' עמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותה וכו' ואם בשוכר הדין כן כ"ש בבעל בנכסי אשתו שהוא יכול לאסור דק"ל דידו של בעל בנכסי אשתו עדיפא מידה כדאיתא בפ' החולץ (דף לח) ובפ' הכותב (דף סג), והיינו דאמרינן בפ' אע"פ (דף נח) בפלוגתא (ג) דהמקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר' מאיר אומר הקדש ר' יוחנן אומר חולין ואמר עלה בגמרא דטעמיה דר' מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן ואע"ג דלא קי"ל כוותיה דר"מ אלא כר' יוחנן הסנדלר וכדפסיק התם בהדיא בגמרא היינו משום דלא אמרינן נעשה כאומר הא באומר הכי בפירוש קדשי תמצא מפורש לרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות ערכין. הא למדת שהבעל יכול להקדיש מעשה ידי אשתו באומר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן ואע"פ שאין לו לבעל בידיה של אשתו אלא קנין פירות ולא עוד אלא שאם רצתה האשה מפקעת מעשה ידיה מבעלה דקי"ל יכולה. אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואפ"ה מצי מקדיש כ"ש שהוא יכול להקדיש קרקע נכסי מלוג לפירותיו וכיון דמספיק בהכי (ד) כ"ש קונמות דאלימי דתפסי אפילו מאי דלא תפיס ביה הקדש כדמוכחא סוגיין דפ' אע"פ ולפיכך הדבר ברור אצלי שהבעל יכול לאסור לאחרים קרקע של נכסי מלוג

לו וכן לענין מה שאמרת שהבעל בא בהרשאה כתובה בערכאות ואינה מועילה בדיננו. (א) הוי יודע שכל קרקע של נכסי מלוג העושה פירות אין הבעל צריך בו להרשאת אשתו מדאמרינן בסוף פרק השולח (דף מח) אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ואי איכא פירא בארעא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי דינא אארעא. ואף על פי שאין אני צריך לזה הענין מפני האיסור שכבר כתבתי אפילו משום פירא בלחוד יכול לאסור ראיתי להאריך בזה כדי להעמידך על עיקרי הדברים: לז ולענין מה שבא בשאלתך שההרשאה אינה מועילה בדיננו וראיתיך תופס זה בפשיטות (א) הוי יודע שזו מחלוקת ישנה היא בין הראשונים עכ"ז