רמב"ן על שמות ד:יד

יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא כְּלוֹמַר גָּלוּי לְפָנַי שֶׁיְּדַבֵּר בַּעֲבוּרְךָ בִּרְצוֹנוֹ לְאַהֲבָתְךָ, וַאֲפִלּוּ לֹא צִוִּיתִיו. וְגַם הִנֵּה הוּא מֵעַצְמוֹ יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ , וְלֹא יְקַנֵּא בְּךָ לְמַעֲלָתְךָ עַל הַשְּׁלִיחוּת הַנִּכְבֶּדֶת הַזֹּאת וּמַה שֶׁהֻצְרַךְ לוֹמַר לוֹ "לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה" (שמות ד':כ"ז), בַּעֲבוּר כִּי הוֹדִיעוֹ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ, וְיִתָּכֵן שֶׁשָּׁמַע אַהֲרֹן בְּצֵאת מֹשֶׁה מִמִּדְיָן וְיָצָא מֵעַצְמוֹ לִקְרָאתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בַּדֶּרֶךְ נֶאֱמַר לוֹ לֵךְ לִקְרָאתוֹ הַמִּדְבָּרָה כִּי שָׁם תִּמְצָאֶנּוּ: