רמב"ם על משנה זבחים ג:ד

השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב כו': רוטב הוא המרק וקיפה הוא התבלין שמבשלים בתבשיל הראוי להן: ואלל שיורי הבשר המתדבקים בעור בשעת הפשט. וגידים שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינן דופקין ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. וכשהוא אומר בזה הענין קרנים וטלפים ר"ל קצוות הדקות מהקרנים וטלפים הסמוכות לגוף שכשחותכין אותם מבצבץ מהם דם אמר אם חשב על כזית על שום דבר מכל זה לאכלו תוץ למקומו לא פסל הזבח אבל הוא זבח כשר לפי שאלה הדברים אע"פ שנאכלין אין חוששין להן ואין סומכין עליהם לאוכלן וכן אם היה הקרבן עצמו פגול או נותר ואכל כזית מאותו הפגול או הנותר או אכל מזבח כשר והיה האוכל טמא ולא אכל משום אחד מהן הבשר עצמו רק מן הקרנים [מן הטלפים] ומן העור וכל מה שסיפר אינו חייב כרת כמו שחייב האוכל בשר נותר או פגול או האוכל בשר קדשים והוא טמא וכבר ביארנו בפ' הב' מה הוא הפגול ומה הוא הנותר: