רמב"ם על משנה יומא ד:ד

בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב כו': חותה היא חתיית האש בלבד ולשון עברי הוא ולחתות אש מיקוד [ישעיה ל]. ולא היו מצריכין אותו ביום צום כיפור לערות אש ממחתה למחתה אחרת כדי שלא ייגע כהן גדול ושלא יוסיף בעמלו אלא באותה מחתה עצמה שהוא חותה האש מן המזבח. וקלה היתה כנגד המחתה של כל יום ויום. וידה ארוכה כדי שיקל משאה. וכבר ביארנו שיעור הקב והסאה וזולתם מן המדות והמשקולות בסוף מסכת פיאה:

ופרס חצי המנה רוצה לומר משקל חמשים דינר ואמר השם יתברך בקטורת של כל יום ושחקת ממנה הדק [שמות ל'] ואמר ביום צום כיפור ומלא חפניו קטרת סמים דקה [ויקרא טז] ובאמרו בכאן דקה נבין שירצה לומר להוסיף לה שחיקה וזהו ענין דקה מן הדקה: