רמב"ם על משנה נגעים ח:א

דע שהמצורע כאשר היה מוחלט באי זה סימן מן הסימנים היה להחליט או כאשר היה מוסגר עד פרחה הצרעת ונהפך לבן בכולו הנה הוא טהור כמו שבא הכתוב ואמנם כאשר נפטר ויצא טהור כאשר היתה הבהרת אין בה סימן טומאה ואח"ז פרחה בכולו הנה הוא טמא וכן כאשר בא בתחלה לפני הכהן והוא כולו לבן הנה הוא טמא ג"כ לפי שהפסוק לא ישפוט בו בטהרה אלא אחר הקדמת הטומאה ולשון ספרא יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור ת"ל (ויקרא י״ג:י״ג) הוא טהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא וזהו ענין אמרו הפורח מן הטהור טמא וכבר התבאר בספרא הפורח מתוך הסגר טהור להיו' המוסגר טמא כמו שהשרשנו הנה כבר הקדימו הטומא' [וז"ש הפורח מן הטמא טהור]:

ואמרו חזרו בו ראשי אברים טמא ר"ל זה אשר נהפך כולו לבן אחר הטומאה אשר הוא טהור כאשר חזר ואפי' בא' מראשי אברים בשר חי הנה הוא טמא ואע"פ שראשי איברים לא יתטמאו במחי' במה שקדם וזה למאמר השם (שם) וביום הראו' בו בשר חי יטמא כאשר לא נראה ובתנאי שיהי' מכעדשה ולמעלה כמו שאמרו נאמר כאן בשר חי ונאמר להלן בשר חי ר"ל במחיה מה בשר חי האמור להלן בכעדשה כמו שביארנו בששי [מ"ב] אף כאן בכעדשה ואם פרח כל העור מאיש טהור ר"ל אחר שנפטר אשר הוא טמא כמו שביארנו עוד נתגלה ג"כ ממנו ראשי אברי' הנה הוא נשאר בטומאתו ואיך מה שיתגלה בשר חי הנה הוא טמא עד שיתגלה כולו וישוב לבהרת אשר נפטר בה כמו שהיה קודם הצמיחה שהוא אז טהור להסרת הפסיון: