רמב"ם על משנה חלה ב:ה

העיסה עצמה חייבת בחלה. ענינו שאם לש מה שנשאר מן הקמח אחר שהוציא ממנה קמח ונתכוין להיות אותו הקמח חלה שאותה עיסה חייבת בחלה ואותו הקמח אם יש בו חמשת רבעים שהוא שיעור חלה כמו שיתבאר ולש אותו שהוא חייב גם כן בחלה ואותה חלה אסורה לזרים כדין כל חלה ולא נאמר זו העיסה אינה חייבת בחלה כיון שהקמח שלה לחלה היתה בו הכונה ולא יתקיים זה אלא כשהוציא החלה מן העיסה וכאילו אותה חלה הראשונה על כל הקמח הוציאה ר"ל על כל מה שנלוש ממנה ועל הקמח שהוציאו חלה:

אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר. וקפשה כמו וכבשה וכן באה זאת המלה במקומות בענין אחר וענין אכילתו אותה ראיה שאינה בכלל חלה וכי זה הקמח שהוציאו חלה אינו חייב בחלה חיוב גמור לפי שאילו היה חייב כשאר העיסות לא היה ראוי לזר שיכבוש אותה חלה לעצמו:

אמר להן אף הוא קלקל לעצמו. שאכל אותה חלה לפי שחטא ותיקן לאחרים שהם חשבו שלא חייב אותו הקמח חלה ובאמת שהוא חייב והוא אמרם בגמרא קלקל לעצמו ואכלה ואיענש ותיקן לאחרים דאינון אוכלין ותולין ביה והלכה כר' יהושע: