רדב"ז ו

באו הרי זו לא תצא לא קשיא דהתם אע"ג שנסתלק המיגו שלה מ"מ אפשר דקושטא אמרה שלא נטמאת אבל הכא הדבר ברור מתוך דבריה ודברי הבעל שנבעלה לפסול לה ותצא ממנו הנלע"ד דוד ן' זמרא: ד שאלת ממני אודיעך דעתי במעשה שהיה ראובן קנה שפחה וכתב לה גט שחרור ונתעברה ממנו וילדה בן ונפל ספק אם יברך על המילה או למול את העבדים כללא דמילתא אם הבן הזה הוא בנו של ראובן לכל דבר או עבדו לפי שאין הנט יוצא מתחת ידה אלא מתחת ידו ושמא עדיין לא הגיע לידה ועדיין שפחה היא. עוד אמר ראובן שיש לו עדים שנתן לה הגט בידה קודם שנתעברה והביא עד אחד כדבריו והעד השני אינו במדינה וכן העיד העד שהיה עמו אחד והלך לו עוד העיד העד שקדשה בפניו ובפני העד האחר עוד הביא ראובן את סופרי הקהל והעידו שאמר להם ראובן שיכתבו לה כתובה כך וכך והם נתעצלו ולא כתבוה: תשובה כל היכא דאפשר לברר הספק מבררינן עד שיבא העד השני ויעיד לצאת ידי ספק אבל היכא דאי אפשר לברר כגון שמת העד או שהלך למדינת הים או שבא ואמר איני יודע בזה ודאי צריכה לפנים ודעתי בה להקל להתירו לבא בקהל ושהוא בן ראובן לכל דבר ליורשו ולהתחייב על הכאתו וליאסר בקרובותיו מכמה טעמי חדא שהרי עיקר הדין תלוי במחלוקת שהרי כתבו הגאונים שמי שבא על שפחתו הולד כשר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וסתמא שחררה קודם שבא עליה ותו דהוא אומר שנתן לה גט שחרור ושהוא בנו יש להאמינו דאילו לענין ירושה הדבר ברור שמי שאומר זה בני נאמן אפי' היינו מוחזקים בו שאינו בנו וירשנו וכן הסכימו הפוסקים. ואם לעניין שיהא מותר לבא בקהל יש ג"כ להאמינו דמה לו לשקר אם ירצה יזכה לו גט שחרור על ידי אחרים ויהיה גר ומותר לבא בקהל ולענין שתנשא לכהן ליכא למיחש דהא זכר הוא ולא הוזהרו כשרות מלינשא לפסולין ומות-ים הגרים לישא כהנת ומיגו שהיה יכול לעשות כן נאמן הוא לומר הגט מסרתי לה קודם שבאתי עליה ותו שהרי הכתב מוכיח שהרי הגט כתוב וחתום ואם לא שנתנו לה למה כתבו אין אדם מקדים פורענותא והפסד ממונא לנפשיה ובודאי איכא למימר נתנו לה ותו דאיכא חד סהדא ואע"ג דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ואין מעלין ליוחסין פחות משנים הא איכא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמסייע ליה ואע"ג דיש כנגדה חזקה אחרת דהעמד השפחה על חזקתה ולא נשתחררה לא קשיא דהורעה האי חזקה ע"י הגט שאע"פ שלא הגיע לידה מ"מ כבר יצאת לחירות ואינו יכל להשתעבד בה או למוכרה כיון שאמר בפני עדים הרי את לעצמך קנתה עצמה וכ"ש דקנו מידו ואעפ"י שאינה נשאת לישראל עד שיגיע הגט לידה מ"מ הורעה חזקתה הילכך כיון דאיכא חד סהדא וחזקה סמכינן עלה אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל והבו דלא להוסיף עלה. ותו דנראה ממעשיו דלא מבעיא שלא היה רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות כלומר בעילת איסור הבא על השפחה אלא אפי' איסור הבא על הפנויה לא היה רוצה נעשות שהרי קדשה ויש עד אחד שקדשה והשני הלך לו ואפי' כדין פלגש לא רצה לעכב אותה אצלו חלא כדין חשה גמורה שהרי אמר לסופרי הקהל שיכתבו לה כתובה ואדם יודע שאין קדושין תופסים בה בשפחה ואדם יודע שאין אישות לשפחה והדבר ידוע שבודאי נתן לה גיטה קודם שבא עליה כיון דמהדר לעשות בהיתר וכל כי האי בנ"ד נ"ל דכ"ע מודו. ולא שאני סומך על כל אחד מהטעמים לבדו אלא בהצטרפות כולם אני סומך לומר שמותר לבא בקהל. וא"ת ראובן זה טעה וחשב שבכתיבת הגט מספיק אעפ"י שלא יגיע לידה שהרי אין ראובן זה ת"ח לדעת כל זה. יש לומר חדא דלא תלינן טעות להחמיר כיון שראובן אומר שהיה יודע הדין ומיד שקנאה לשפחה נתן לה גיטה. ותו שראובן אומר שהיה מוזהר ועומד ע"ז מפי ת"ח אחד. כל זה כתבתי להלכה אבל למעשה ראוי להמתין עד שיבא העד השני ואם יעיד כראשון מותר ואם לא יבא או שלא יעיד יזכה לבן הזה גט שחרור ע"י אחרים בחשאי שהרי לא הפסדנו כלום והרי הוא בחזקת בנו לכל דבר ואי להתחייב על הכאתו לא נפקא מיניה מידי דהאידנא לא דיינינן דיני נפשות. ואם מת האב ולא הספיק לשחררו בזה אני רואה להקל ומותר לבא בקהל מהטעמים שכתבתי ומצאתי סיוע לדבר ממ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל שלא חלקו הגאונים ז"ל אלא כשבעל סתם אבל אם העיד עליו שאמו משותררת לא דברו ולענין ירושה ירשנו עכ"ל. ואעפ"י שכתב בעל מגיד משנה וז"ל ואני אומר לדעת רבינו שאפי' שנתנה תורה היכר לאב לומר זה בני מ"מ הני מילי במי שאינו מן השפחה שאע"פ שהוא ממזר בנו הוא לכל דבר אבל בנו מן השפחה שאינו בנו לשום דבר אלא בנה אין היכר לאב שאע"פ שהוא בנו אינו יורשו שלא נתנה תורה היכר לאב אלא לומר זה בני וכאן אנו מוחזקים בו דבנו אלא דמפני שהוא מן השפחה לא ירשנו אא"כ היה אדם כשר עכ"ל. מ"מ בנדון דידן אע"ג שאין נודע שהוא אדם כשר מ"מ קא חזינא דמהדר אכשרותא לגבי חזקת האשה שהיא בחזקת שפחה והולד הוא כשר וכ"ש דאיכא כל הנך טעמי דכתיבנא לעיל. כל זה ראיתי דוד ן' זמרא: ה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקנה עבד חפשי מאותם היהודים הדרים בארץ כוש איך יתנהג עמו אם יוצא בשש או לא וכל הדינים הנוהגים בעבדים אם נוהגים בו או לא: תשובה לא מצינו עבד עברי אלא מכרוהו ב"ד בגנבתו או מוכר עצמו ואין אדם רשאי למכור את עצמו אלא א"כ העני ביותר ואפי' ליתן לבע"ח אינו יכול למכור עצמו אלא א"כ צריך לאכלן בלבד הילכך זה שקנה העבד החפשי כיון שנתברר לו שהוא יהודי אין זה אלא פדיון שבוים לא קנין עבדים והמצוה היתה מוטלת על כל ישראל לפדותו כדי שלא יטמע בין העכו"ם וכ"ש הוא השתא ומה מי שמוכר עצמו לעכו"ם אמר קרא או דודו או בן דודו יגאלנו וב"ד כופין את הקרובים לפדותו לא פדאותו קרובים מצוה על כל ישראל לפדותו וכיון שקדם זה וקנה אותו זכה הוא במצוה רבה אבל אין לו דין עבד כלל אלא יוצא כל זמן שירצה והרי הוא כשכירו ולקיטו הני מילי בזמן שקנה אותי סתם אבל אם משכן עצמו על המעות שלוה ממנו לפרוע לשבאי מסתברא לי שמותר להשתמש בו יותר מהמעות שהלוהו ולא הוי רבית וכגון דכתב ליה במשלם שניא אילין תיפוק בלא כסף דהיינו משכנתא בנכייתא דמותר ודמיא להא דאמרינן מלך שגזר שכל מי שלא יפרע המס הקצוב עליו ישתעבד לזה שנתן המס ע"י הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד וכן כתבה הרמב"ם ז"ל פ"ק דהלכות עבדים ואע"ג דהוי טעמא משום דינא דמלכותא מ"מ לא עדיף דינא דמלכותא מתנאי גמור שהיא מתנה על עצמו דהוי כשכירות שנתן לו השכירות מוקדמת דמותר ע"י נכייתא ומ"מ אין יכול לנהוג בו מנהג עבדים. ואם הלוהו המעות סתם כדי לפדות עצמו אין יכול להשתמש בו אלא כדי מעותיו ואם רצה העבד לשכור עצמו לאחרים כדי לפרוע חובו הרשות בידו וכופין אותו לשכור את עצמו לזה או לאחרים כדי שיפרע חובו ואם לא היו שם ישראלים לפדותו וזה לא רצה לפדותו ולא להלוותו מותר לו להטעותו וימכור עצמו לו כדי שלא יטמע בין העכו"ם ואח"כ מפקיעין אותו ממנו ומסתברא לי דאפי' שטר מלוה אינו כיתב לו עליו שהרי מוטל עליו היה לפדותו כיון שלא היו שם ישראלים אחרים וכיון דרמיא עליה לא מצי פטר נפשיה מינה. והמוכר עצמו בזה"ז אעפ"י שאין היובל נוהג וקי"ל דאין דין עבד עברי ולא אמה העבריה אלא בזמן שהיובל נוהג בין מכרוהו ב"ד בין מוכר עצמו מ"מ אם העני ביותר יכול למכור עצמו כפי השנים שהתנה והא דאמרינן אין עבד עברי נוהג אלא