רד"ק על דברי הימים א׳ ט:כב

כלם הברורים וגו' המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם. דוד ושמואל תקנו משמרות כהנה ולויה, ותקנו שלא להיות פחות ממאתים ושנים עשר. ופי' "באמונתם": בקיומם, שיסדו וקיימו זה, על דרך "ומאמר אסתר קים" (אס' ט,לב); וכן אומר כי הם יסדו וקימו הדבר שיהיה כן כל הימים. ואמונה לשון קיום הרבה ימצאו, כמו "וארשתיך לי באמונה" (הו' ב,כב), "אמונה אמן" (יש' כה,א), "והיה אמונת עתך" (יש' לג,ו), ואחרים זולתם. ורבותי' ז"ל אמרו (ירוש' סוכה כו,ב): "באמונתם" – אומנות גדולה היתה שם, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה. ולא היו כל אלה מאתים ושנים עשר שומרים כאחד, אלא משבעת ימים לשבעת ימים היו באים כמו שהיו המשמרות קבועות. וזהו שאמ' "לבוא לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה" (להלן פס' כה); כי גם אלה היו בחצריהם יושבים, כמו שאמ' "המה בחצריהם התיחשם", כלומ': בחצריהם שנתּנו להם בימי יהושע. והיו מתיחשים כל אחד ואחד לבית אבותיו לדעת באי זו עיר ישבו אבותיו, והיו באים לירושלם למשמרות הידועות להם כמו שתקנו להם: